ירמיהו, פרק מ״ו, פסוק י״ד

קריאת אזהרה דרמטית ורשמית יוצאת אל האימפריה המצרית, לקראת פלישתו הממשמשת ובאה של נבוכדנצר מלך בבל. הכרזה פומבית זו נועדה לשקף את מנהג המלכים באותה עת, הנוהגים להודיע מראש על כוונתם להילחם כדי שלא להיראות כגנבים ושודדים התוקפים באישון לילה [אברבנאל]. עצם נבואת החורבן על מצרים מעוררת את השאלה מדוע ירמיהו לא חשש שה' יבטל את הגזירה במידה והמצרים יחזרו בתשובה, כפי שאירע בנינוה. התשובה לכך היא שבעוד שה' עשוי לחזור בו מגזירה רעה, הוא אינו חוזר בו מהבטחה טובה. מכיוון שכיבוש מצרים נחשב לטובה עבור נבוכדנצר, הנבואה מוחלטת ואינה ניתנת לביטול [אהבת יהונתן].

הקריאה נפתחת בהכרזה כללית בְמִצְרַיִם, המכוונת לכלל המלכות, ולאחר מכן עוברת לפירוט של ערים מרכזיות: בְמִגְדּוֹל, בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס [רד"ק, מלבי"ם]. אלו הן ערי ממלכה של פרעה וערי מבצר חשובות, כאשר העיר מגדול מוכרת עוד מימי התורה כמקום הסמוך לים [רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל].

המסר המועבר למלך מצרים ולצבאו הוא הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ, כלומר עמדו הכן למלחמה והכינו את כל כלי הנשק והציוד הנדרשים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לפי המלבי"ם, יש כאן הנחיה טקטית המורה למצרים להתבצר בתוך עריהם המוגנות ולהילחם מתוכן, ולא לצאת החוצה אל שדה הקרב הפתוח לקראת האויב.

הסיבה להסתגרות זו היא כִּי־אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ, שכן חרבו של האויב כבר החריבה וכילתה את כל האזורים הסמוכים. אברבנאל מדייק כי הכוונה היא לארץ יהודה, שכבר חרבה על ידי נבוכדנצר, וכעת משסיים שם הוא מפנה את כוחותיו לעבר מצרים.