נבואת זעם זו מפרטת את הדין שעתיד ה' לחרוץ על מצרים, מנהיגיה ואלוהיה. אזכור התואר "אלוהי ישראל" בפתח הדברים מצביע על כך שהפורענות הבאה על מצרים היא עונש ישיר על הרעה שגרמו לישראל, ובפרט על הריגתו של המלך יאשיהו בידי פרעה נכה [רד"ק].
ה' מצהיר כי הוא פוֹקֵד, כלומר משגיח ומביא עונש ופורענות [מצודת ציון, רד"ק], על אָמוֹן מִנֹּא. צירוף זה זכה למספר פירושים בקרב המפרשים, אשר מזהים את העיר "נא" עם העיר הגדולה אלכסנדריה, או עיר קדומה שעמדה על שפת היאור טרם הקמת אלכסנדריה היוונית [מצודת דוד, אברבנאל]. באשר למילה "אמון", יש המפרשים אותה מלשון המון, כלומר העונש יחול על המוני העם היושבים בעיר [מצודת דוד, מצודת ציון]. גישה אחרת רואה במילה תואר של גדולה, המכוון לשר או למלך השולט בעיר [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה]. דעה נוספת גורסת כי מדובר באל המצרי הראשי "אמון", ובעיר המרכזית שבה ישב פולחנו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפורענות תקיף גם את מְלָכֶיהָ של מצרים, בלשון רבים, משום שבתוך ארץ מצרים היו ממלכות רבות [מצודת דוד].
בפסוק ישנה כפילות בולטת, שכן המילים וְעַל־פַּרְעֹה מוזכרות פעמיים. המפרשים מציעים לכך שני כיווני חשיבה עיקריים:
במישור ההיסטורי-צבאי, הכפילות מרמזת על שני שלבים בתבוסת פרעה. בתחילה, פרעה ינסה לבלום את הכשדים בעיר הגבול אלכסנדריה, אך ייכשל ויברח. לאחר מכן, הוא יילחם שוב בתוך גבולות מצרים, ושם יובס סופית וייהרג בידי נבוכדנצר [אברבנאל, מלבי"ם].
במישור הרוחני, החזרה מצביעה על ענישה רב-ממדית: האזכור הראשון מתייחס לפרעה התחתון, המלך בשר ודם, ואילו האזכור השני מכוון לפרעה העליון, שהוא השר הרוחני של מצרים בשמיים [צוארי שלל, חומת אנך]. סדר הענישה בפסוק משקף את חומרת החטא: בעיר הגדולה אלכסנדריה, שבה החטא היה עצום, הענישה מתחילה קודם בעיר עצמה ורק אחר כך בשר הרוחני שלה ("פרעה"). לעומת זאת, בשאר מצרים שבה החטא היה קטן יותר, ה' פועל לפי הסדר הרגיל ופוקד קודם את אֱלֹהֶיהָ (השרים שלמעלה) ורק אז את מְלָכֶיהָ שלמטה [אהבת יהונתן].
לבסוף, הדין ייעשה גם וְעַל הַבֹּטְחִים בּוֹ – כשם שה' מעניש את פרעה, כך הוא יביא פורענות זהה על כל העמים הזרים ששמו את מבטחם במצרים ונשענו על כוחה [מצודת דוד, צאינה וראינה].