הנביא קורא לצבא מצרים ולחילות העזר שלו להסתער אל הקרב, אך למעשה מדובר במהלך אלוהי מתוכנן. ה' הוא שמכוון אותם לצאת בהתלהבות למלחמה לקראת צבאו של נבוכדנצר, כדי ששם יפלו בחרב ויהוו מעין זבח גדול לה' [מלבי"ם].
הקריאה עֲלוּ הַסּוּסִים מופנית אל רוכבי הסוסים לצאת למלחמה, תוך קריאת תיגר על סוסי מצרים לנסות ולהתייצב מול החיל הבא עליהם בעוצמה, כשם שהיו רגילים לעלות בעבר כמים גועשים [רד"ק, מצודת דוד]. תנועת כלי הרכב מתוארת במילה וְהִתְהֹלְלוּ. בעוד שיש מי שמפרש מילה זו כלשון סכלות וטיפשות [רש"י], רוב הפרשנים מסבירים זאת כביטוי של שיגעון והשתוללות. מרוצת הסוסים המהירה, הדהירה לכאן ולכאן והשעטה בקרב, יוצרות מראה של הוללות וטירוף מוחלט [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
אל הצבא המצרי נלוו כוחות עזר צבאיים, והם כּוּשׁ וּפוּט וכן לוּדִים. הפרשנים מסכימים כי מדובר בשמות של אומות שבאו לעזרת פרעה. כוש מזוהה ככל הנראה עם אזור אתיופיה, פוט עם אזור ממערב למצרים, והלודים הם עם נוסף שהתגורר בקרבת מקום, ואינם תושבי לוד שבאסיה הקטנה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
חילות זרים אלו סיפקו למצרים כוח צבאי מגוון. כוש ופוט מתוארים כתֹּפְשֵׂי מָגֵן, המהווים חיל רגלים כבד, ואילו הלודים הם קשתים [ביאור שטיינזלץ]. הביטוי תֹּפְשֵׂי דֹּרְכֵי קָשֶׁת מתאר לא רק את אחיזת הקשת, אלא את הפעולה הפיזית של דריכה ברגל על הקשת כדי למתוח אותה היטב, במטרה לירות את החצים למרחק רב [מצודת דוד, מצודת ציון].
מבחינה דקדוקית, המילה וְיֵצְאוּ מנוקדת באופן ייחודי בצירי תחת האות יו"ד, והמילה הַגִּבּוֹרִים נכתבת בכתיב מלא עם האות וי"ו [רד"ק, מנחת שי].