ירמיהו, פרק מ״ו, פסוק ט׳

נסו לדמיין רעש עצום של אלפי סוסים דוהרים ומרכבות שועטות אל שדה הקרב. הנביא קורא לצבא מצרים ולעוזרים שלו להסתער בהתלהבות רבה, אבל האמת היא שזהו מהלך מתוכנן של ה'. ה' הוא זה שמכוון אותם לצאת למלחמה מול צבאו של נבוכדנצר, כדי ששם הם יובסו. הנביא קורא אל רוכבי הסוסים עֲלוּ הַסּוּסִים ומזמין אותם לצאת לקרב מול הצבא החזק שמגיע מולם. המרכבות שלהם נוסעות במהירות אדירה, דוהרות לכאן ולכאן בהשתוללות של ממש, ולכן נאמר עליהן וְהִתְהֹלְלוּ. אל צבא מצרים מצטרפים חיילים מעמים שכנים שבאו לעזור להם, והם נקראים כּוּשׁ וּפוּט וגם לוּדִים. לכל קבוצה בצבא הענק הזה יש תפקיד שונה. החיילים מכוש ופוט הם תֹּפְשֵׂי מָגֵן, כלומר חיילים שצועדים עם מגנים כבדים כדי להגן על עצמם. לעומתם, הלודים הם תֹּפְשֵׂי דֹּרְכֵי קָשֶׁת. הם לא סתם מחזיקים קשתות ביד, אלא ממש דורכים על הקשת ברגל כדי למתוח את החוט חזק מאוד, וכך להצליח לירות את החצים שלהם למרחק רב.