הנבואה מנפצת את אשליית הביטחון של העם, שהאמין כי הוא חסין מפני רעב ומלחמה. האויב העתיד לבוא ישטוף את הארץ ויכלה את כל מקורות המחיה, החל מהמזון הבסיסי ועד לחומות המגן.
החורבן מתואר כתהליך הדרגתי ושיטתי. בתחילה האויב יבזוז את התבואה. המילה לַחְמֶךָ אינה מתייחסת ללחם בלבד, אלא משמשת מונח כללי לכל סוגי המזון [רד"ק, מצודת ציון]. המילים יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ מתפרשות על ידי רוב הפרשנים כחסרות את מילת הזיקה "אשר", כלומר: האויב יאכל את המזון והיבול שהיו מיועדים למאכל ילדיך [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לאחר מכן, ההרס יעמיק אל משק החי, ולבסוף יפגע גם במקורות הצמיחה עצמם. האויב לא יסתפק באכילת הפרי, אלא ישחית לחלוטין את גַּפְנְךָ וּתְאֵנָתֶךָ, מה שיוביל לחרפת רעב מוחלטת [מלבי"ם]. פעולת ה"אכילה" בפסוק מתייחסת הן לאכילה ממשית של המזון והן לביזה והשחתה אלימה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
גישה שונה ונוקבת מציע [רד"ק], הקושר את המילה בֶּחָרֶב המופיעה בסוף הפסוק, אל הילדים המוזכרים בתחילתו. לפי פירוש זה, הילדים עצמם הם אלו ש"יאכלו" ויושמדו בחרב האויב. אזכור הילדים הקטנים נועד להעצים את הכאב הנפשי של ההורים, שייאלצו לראות את צאצאיהם נשחטים בעוון חטאי האבות.
לאחר חורבן מקורות המחיה, האויב יפנה אל הערים המבוצרות שעליהן סמך העם. הפועל יְרֹשֵׁשׁ נגזר מהשורש ר.ש, שמשמעותו עוני ודלות [רד"ק, מצודת ציון], והוא מתאר את ריסוקן, שבירתן ודלדולן של הערים [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מיקומה של המילה בֶּחָרֶב בסוף הפסוק מעורר התייחסות. [רש"י] מסביר כי זהו משפט שסדר מילותיו השתנה, ויש לקרוא אותו כאילו נכתב: "ירושש בחרב את ערי מבצריך". החרב בהקשר זה מסמלת את גייסות האויב המחריבים את הערים. פרשנים אחרים מסבירים כי המילה פשוט מציינת שהחורבן כולו יתרחש בעת מלחמה ופלישה צבאית [רד"ק, מצודת דוד].