בתוך נבואות החורבן והזעם, מופיעה הבטחה אלוהית כי למרות האסון הכבד העם לא יושמד לחלוטין. ההבטחה לֹא אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם כָּלָה משמעותה שגם כאשר יבוא האויב ויזרע הרס, ה׳ לא יביא על העם השמדה מוחלטת (כליון), אלא ישאיר ממנו שארית שתילקח לגולה [מצודת דוד]. הישרדות זו אינה מקרית, אלא תוצאה של התערבות אלוהית, שכן ה׳ ייתן בלב האויב את הרצון להשאיר פליטה ולא להרוג את כולם [רד"ק].
הבטחה זו מופיעה כאן בפעם השלישית, וכנגד שלב חדש בפורענות. בפעמים הקודמות ההבטחה נאמרה ביחס לחורבן הארץ וביחס להרג הפיזי של העם, ואילו כאן היא מתייחסת לשלב של ביזת הממון והרכוש. לאחר שיגלו, האויבים יחזיקו בעם כעבדים וינצלו אותם כלכלית, כרועה הגוזז את צאנו, ומסיבה זו הם יבחרו להשאירם בחיים ולא להשמידם [מלבי"ם].
עם זאת, הבטחה זו נושאת בחובה גם ממד של ענישה. לנוכח הצרות המרובות והקשות, עלול היה העם לקוות למוות ולהשמדה מוחלטת כדרך מילוט מן הייסורים. לכן מבהיר להם ה׳ כי תקוותם זו לא תתממש: הם לא יושמדו, אלא יישארו בחיים דווקא כדי לשאת בעונשם ולצאת לגלות [אברבנאל].