קריאה נבואית זו משמשת כפתיח דרמטי להעברת תוכחה חמורה לעם, סביב עיוורונם הרוחני והתכחשותם להשגחת ה׳ בעולם. הנביא פונה אל כל מי ששומע את דברו, ומצווה עליו להעביר את המסר הלאה ולהפיץ את התוכחה ברבים [רד"ק].
הפרשנים מסבירים כי המילה זֹאת מתייחסת לדברים שייאמרו מיד בפסוקים הבאים [מצודת דוד]. מדובר בתוכחה המכוונת כלפי בני העם שהכחישו את ההשגחה האלוהית ואת מוסד הנבואה. המסר שיועבר להם יוכיח את קיום ההשגחה מתוך חוקי הטבע, כמו למשל גבולות הים שה׳ הציב כדי לאפשר חיים ביבשה, מתוך ציפייה שהעם ילמד קל וחומר מגלי הים שניחנים ביראת ה׳ ואינם עוברים על ציוויו [אברבנאל, רד"ק].
בניתוח לשון הפסוק, ניכרת הבחנה דקה בין הפעולות הנדרשות ובין קהלי היעד השונים. הפעולה הַגִּידוּ משמעותה מסירת דבר חדש שאינו ידוע לשומע, ולכן היא מופנית כלפי בְּבֵית יַעֲקֹב, שהם המוני העם מעשרת השבטים שאינם מכירים את המסר. לעומת זאת, הפעולה וְהַשְׁמִיעוּהָ מבטאת פרסום והפצה של דבר קיים, והיא מכוונת כלפי בִיהוּדָה, אלו בני יהודה שכבר יודעים את הדברים, אך זקוקים לכך שהמסר יופץ ויפורסם בקרבם ברבים [מלבי"ם].