הפסוק צופה פני עתיד אל תקופת הגלות, לשלב שבו העם יפקח את עיניו, יכיר בעונשו ויבקש להבין את פשר הצרות שפקדו אותו [רד"ק, מלבי"ם]. בחלקו הראשון, הפסוק עובר מפנייה ישירה אל העם לפנייה אל הנביא ירמיהו, ומנחה אותו כיצד להשיב לשאלתם של הגולים [רד"ק].
כאשר העם ישאל תַּחַת מֶה, כלומר בגלל מה או במקום איזה חטא באו עליהם ההרג והגלות, הם למעשה יחפשו את ההיגיון המדויק שמאחורי העונש [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי התשובה טמונה בעיקרון של "מידה כנגד מידה", שעליו מצביעה המילה תַּחַת [מלבי"ם].
התשובה מציגה הקבלה מוחלטת בין החטא לעונש: כשם שהעם עזב את ה' ובחר לעבוד אלוהי נכר בתוך ארצו, כך הוא ייעזב על ידי ה' וייאלץ לעבוד זָרִים – כלומר, עמים נוכרים – בארץ זרה [מצודת דוד, מצודת ציון].
חלק מהפרשנים מעמיקים בהקבלה זו ומסבירים את הדיוק שבעונש. מאחר שהעם חי בארץ הנתונה להשגחת ה', אך בחר מרצונו לקבל על עצמו עבדות לאלוהים זרים מתוך אהבה לכך, העונש ההולם הוא להשתעבד לאומה זרה בארץ אחרת [מלבי"ם]. יתרה מזאת, מכיוון שהעם בחר לעבוד כוחות זרים בתוך ארץ ישראל – מקום שבו אין לאותם כוחות שום שליטה – העונש המדויק הוא גירושם אל מחוץ לארץ, אל מקומם הטבעי של אותם כוחות זרים, כדי להשתעבד להם שם [חומת אנך].