דברי הנבואה, שנועדו במקור להאיר את דרכו של העם, הופכים לכוח הרסני ומוחשי בתגובה לזלזול בהם. הסיבה לעונש מובעת במילים יַעַן דַּבֶּרְכֶם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, כלומר, בעוון כך שהעם הכחיש את ההשגחה האלוהית ואת נכונות הנבואה, וזלזל בה' ובנביאיו [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, הפסוק פונה תחילה לעם ברבים במילה "דברכם", ומיד עובר לפנייה ליחיד אל הנביא במילה "בפיך". עם זאת, ישנה דעה ולפיה הפנייה הראשונה מכוונת דווקא כלפי נביאי השקר שפעלו באותה עת [רד"ק].
כעונש על כך שהעם התייחס לנבואות כאל נאומים ריקים מתוכן, ה' מכריז: הִנְנִי נֹתֵן דְּבָרַי בְּפִיךָ לְאֵשׁ וְהָעָם הַזֶּה עֵצִים. דברי הנביא לא יישארו בגדר מילים בלבד, אלא יהפכו לאש שורפת, והעם יהיה נוח להישרף בה כעצים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הדימוי לאש ולעצים ממחיש כי העונש יבוא באופן מיידי עם השמעת דבר הנביא, ממש כפי שאש נאחזת בעצים מיד עם מגעם, שכן בעקבות כפירתם המוחלטת של העם לא נותרה להם תקנה [מלבי"ם]. התגשמותם של דברי הפורענות היא זו שתוכיח לעם לבסוף כי נבואת האמת אכן הגיעה אליהם [רד"ק].
בסיום הפסוק נאמר וַאֲכָלָתַם, כלומר, אש הנבואה תבוא עליהם, תשרוף ותכלה אותם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].