קריאה אלוהית מהדהדת אל צבאות האויב ומזמינה אותם לעלות ולפגוע בעם ישראל, תוך שימוש בדימויים ציוריים המשרטטים את גבולות החורבן, ומדגישים כי לצד ההרס הקשה קיימת הבטחה להמשכיות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מבינה את הפסוק כדימוי לעולם החקלאות. לפי גישה זו, המילה בְשָׁרוֹתֶיהָ מתארת את שורות הכרם, והאויבים מצווים לעבור בין שורות כרמיה של ארץ ישראל ולהשחיתם [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, מצודת דוד]. בהתאמה, נְטִישׁוֹתֶיהָ הם הענפים הגדולים והפראיים של הגפן המתפשטים למרחוק ויוצאים מגבולות הכרם, ואותם יש לקצץ ולהסיר [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, גישה פרשנית אחרת קוראת את הפסוק במונחים של לוחמה וביצור עירוני. לפי פירוש זה, בְשָׁרוֹתֶיהָ הן חומות העיר ירושלים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בהתאם לקו מחשבה זה, נְטִישׁוֹתֶיהָ אינם ענפים, אלא שיני החומה והביצורים הבולטים ממנה [רד"ק]. הסיבה להסרת ההגנה העירונית טמונה במילים כִּי לוֹא לַה' הֵמָּה – החומות כבר אינן שייכות לה' ואינן זוכות להגנתו, משום שעם ישראל עזב אותו ולכן העיר הופקרה לאויב [רד"ק]. הסבר נוסף הוא שהעם עצמו כבר אינו נחשב לעמו של ה' בגלל פשעיו [מצודת דוד].
למרות הציווי להשחית, הפסוק מציב גבול ברור: וְכָלָה אַל תַּעֲשׂוּ. הפרשנים מקשים: הרי חומות ירושלים נהרסו עד היסוד על ידי הבבלים, ואם כן, כיצד ניתן לומר שלא נעשתה כליה? מכאן הם מסיקים שהאיסור על השמדה מוחלטת אינו מתייחס לחומות העיר, אלא לעם עצמו. הגזירה היא לפגוע באנשים, אך להותיר מהם שארית ולא לאבדם לחלוטין [רד"ק, מצודת דוד].
זווית ראייה היסטורית וייחודית לחלוטין מציעה קריאה שונה של המילים, המנתקת אותן מעולם החקלאות והבנייה. לפי גישה זו, המילה בְשָׁרוֹתֶיהָ נגזרת מלשון שיירות והליכה, והיא מכוונת כלפי ממלכת ישראל (עשרת השבטים) שכבר הלכו בשיירות לגלות אשור. לעומת זאת, נְטִישׁוֹתֶיהָ נגזרת מלשון עזיבה ונטישה, ורומזת לאנשי ממלכת יהודה שנעזבו בארץ ולא הוגלו על ידי מלך אשור. הפסוק פונה אל הכשדים להעניש את שתי הקבוצות גם יחד, משום ששתיהן מרדו בה' [אברבנאל].