הנביא פונה אל ה׳ מתוך פליאה וכאב על אוזלת היד של הייסורים והתוכחה. למרות שההשגחה האלוהית מכוונת לתקן את העם, מתברר כי העונשים הכבדים ביותר אינם מצליחים לחדור את חומת העקשנות ולהניע אותם לתשובה.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה עֵינֶיךָ מכוונת להשגחת ה׳ בעולם ולציפייתו מן העם. באשר למילה לֶאֱמוּנָה, קיימות שתי גישות עיקריות: גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לדבר יציב, חזק ומתקיים, כלומר ה׳ מעניש מתוך מטרה להגיע לתוצאה קבועה ומועילה ולא לדבר בטל [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון]. לעומת זאת, יש המפרשים שהכוונה היא למידת הנאמנות, היושר והאמונה, שכן ה׳ מחפש בני אדם נאמנים כדי להיטיב עמם, אך הם בוגדים בו ואינם מכירים בכך שהעונש מגיע מאיתו [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הנביא ממשיך ומתאר את חוסר התוחלת שבענישה. ה׳ הכה אותם כדי שייווסרו, אך הם וְלֹא־חָלוּ. מילה זו נגזרת מלשון חולי, והמשמעות היא שהעם לא הרגיש את המכה, לא כאב אותה ולא נחרד ממנה כדי לשים אל לבו לשוב מדרכו הרעה. גם כאשר העונש החמיר עד כדי כך שה׳ הביא אותם קרוב להשמדה, כפי שעולה מהמילה כִּלִּיתָם, הם עדיין מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר (המילה קַחַת היא צורה מקוצרת של לָקַחַת). הם סירבו לקבל את התוכחה ולהבין שהייסורים אינם מקריים אלא תוצאה ישירה של חטאיהם.
בסופו של דבר, העם מגיב באטימות מוחלטת לאזהרות הנביאים. הם חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע, כלומר העיזו פנים, לא התביישו והקשו את עורפם יותר מסלע קשה, ולכן מֵאֲנוּ לָשׁוּב. יש המבארים [מלבי"ם] כי הנביא סבר בתחילה שחוסר התגובה נובע מסכלות ומחוסר הבנה של פשוטי העם שאינם מכירים את דרכי ה׳ וחושבים שדלותם היא סיבת רעתם, אך המציאות מוכיחה כי מדובר במרד מכוון ומודע.