ה' פונה אל ירושלים וכנסת ישראל ומציג בפניהן כתב אישום חריף על כפיות הטובה שלהן. בניגוד לציפייה למצוא זכות כלשהי שבעבורה תינצל העיר, מתברר כי העם שקוע בבגידה מוחלטת, והשפע האלוהי שהוענק לו נוצל לרעה לשם רדיפת תאוות בפרהסיה.
בפתיחת דבריו שואל ה' אֵי לָזֹאת אֶסְלַח־לָךְ. המילה אֵי מתפרשת בקרב רוב הפרשנים במשמעות של "היכן" או "אנה", כלומר: היכן היא הזכות שבזכותה אוכל לסלוח לך? [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם]. גישה אחרת רואה בכך תמיהה רטורית המביעה זעזוע: האם ייתכן שעל מעשים כאלו אסלח?! [רש"י], או אף קריאת שלילה מוחלטת, ולפיה משמעות המילה היא "אין", כלומר אין כל אפשרות לסליחה [רש"י, רד"ק]. המילה אֶסְלַח נכתבת במסורת הכתיב עם האות ו' ("אסלוח"), אך נקראת בלעדיה [מנחת שי].
הסיבה לחוסר היכולת לסלוח נעוצה בנטישת העם: בָּנַיִךְ עֲזָבוּנִי וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים. הם נשבעים באלילים שקריים וחסרי כל ממשות [מצודת דוד, מלבי"ם], או ששבועותיהם פשוט ריקות ונעדרות כל נוכחות אלוהית [שטיינזלץ].
חטאו של העם מועצם לנוכח הטובה שהשפיע עליו ה'. המילה וָאַשְׂבִּעַ נכתבת בשי"ן שמאלית, ומבטאת הענקת שפע, שובע ורווחה [מנחת שי]. הפרשנים מסכימים כי דווקא השפע והטובה שהעניק ה' לעם הם שגרמו לו למרוד ולפנות אל הזנות והניאוף, בדומה למושג "וישמן ישורון ויבעט" [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ].
ההידרדרות המוסרית מגיעה לשיאה בכך שהיא אינה נעשית בצנעה, אלא בגלוי ובקבוצות: וּבֵית זוֹנָה יִתְגּוֹדָדוּ. משמעות המילה וּבֵית בהקשר זה היא "ולבית" [מצודת ציון], והפועל יִתְגּוֹדָדוּ נגזר מהמילה "גדוד". העם מתקבץ לגדודים והמונים ההולכים יחד אל בתי הזונות [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. התנהלות המונית זו מעידה על אובדן מוחלט של בושה איש מרעהו [מצודת דוד], ואף על כך שהם מסייעים ומעודדים זה את זה בחטא [רד"ק]. פירוש נוסף מציע כי ההתגודדות רומזת לכך שמתוך אותה נהייה אחר היצר, הם מתקוטטים ופוצעים זה את זה [שטיינזלץ].