הכחשת האל אינה מתבטאת בהכרח בכפירה בעצם קיומו, אלא לעיתים קרובות בשלילת מעורבותו בעולם. העם מתואר כמי שמתעלם מה׳ וכופר בהשגחתו האקטיבית על בני האדם, תפיסה שמובילה לזלזול מוחלט באזהרות הנביאים.
הפרשנים מסכימים כי המילים כִּחֲשׁוּ בַּה׳ וכן האמירה לוֹא הוּא מבטאות כפירה בהשגחה. כוונת העם היא שה׳ אינו נוכח, אינו משגיח על מעשיהם ואינו גומל להם לא רעה ולא טובה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך תפיסה זו, הם מסיקים כי אין כלל מערכת של שכר ועונש בעולם, ולכן הם חושבים שיוכלו לנהוג ככל העולה על רוחם ללא השלכות [רד"ק, מצודת דוד].
כתוצאה מחוסר האמונה בהשגחה, העם מצהיר בביטחון וְלֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה וְחֶרֶב וְרָעָב לוֹא נִרְאֶה. אף על פי שנביאי ה׳ מזהירים ומפחידים אותם מפני עונשים קשים, העם מבטל את דבריהם לחלוטין. הם טוענים שהנביאים דוברי שקר וששום נבואה לא באה אליהם מאת האל, שכן לשיטתם ה׳ כלל אינו רואה אותם ואינו יודע את מעשיהם [רד"ק].
מבחינה לשונית, המילה לוֹא מופיעה בפסוק פעמיים בכתיב מלא עם האות וי"ו, אך משמעותה זהה למילת השלילה הרגילה "לא" [מנחת שי].