הנביא עוזב את פשוטי העם הנבערים מדעת, מתוך תקווה למצוא אוזן קשבת דווקא בקרב שכבת העילית. הוא מחליט לפנות אֶל הַגְּדֹלִים, אלו שהם גדולים בחכמה [מצודת דוד]. מדובר באנשים עשירים ונכבדים שאינם טרודים במלאכה, ולכן יש להם פנאי ללמוד תורה, ויש להניח שהם בעלי מוסר ודעת [רד"ק].
כוונת הנביא היא וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם, כלומר אדבר עמהם [מצודת ציון] דברי תוכחה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הוא מצפה שהם יבינו וישכילו לשמוע בקולו [רש"י, רד"ק], שכן הם יודעים שפורענויות באות לעולם כדי ללמד מוסר [מצודת דוד].
אולם, תקוותו של הנביא נכזבת במהרה. הוא מגלה כי אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו – כולם כאחד [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין, הדלים והגדולים גם יחד [מצודת דוד] – חטאו באותה מידה.
הכתוב משתמש בדימוי מעולם החקלאות: עֹל הוא כלי העץ המונח על צוארה של בהמה חורשת, ומוֹסֵרוֹת הן רצועות העור הקושרות את העול [מצודת ציון]. הנביא מתאר כיצד הם שָׁבְרוּ עֹל ונִתְּקוּ (הסירו) את המוסרות מעליהם, כפל לשון שנועד להדגיש את חומרת המעשה [מצודת דוד, מצודת ציון].
המשמעות הרוחנית של דימוי זה היא פריקת עול מלכות שמים ועול התורה [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הגדולים מסרבים להיכנע ולהיות כפופים לה' [מצודת דוד], ובוחרים לחיות ולעשות כרצונם ללא כל מחויבות. מתברר כי למרות חכמתם וידיעתם את דרך ה', דעתנותם אינה משפיעה כלל על אורחות חייהם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].