השימוש בשפה דתית ובסממני אמונה חיצוניים אינו מעיד בהכרח על יראת שמים פנימית, ולעיתים הוא משמש דווקא כהסוואה למעשי רמייה. הביטוי וְאִם חַי־ה' יֹאמֵרוּ מתייחס למצב שבו אנשים נשבעים בשמו של ה' [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי אין לטעות ולחשוב ששבועה זו מעידה על כך שמדובר באנשי אמונה. בשגרת חייהם, בני העם נוהגים להישבע באלוהים אחרים, וכאשר הם כבר בוחרים להישבע בשם ה', הדבר נעשה רק כדי להציג את עצמם כלפי חוץ כאנשים יראים ונאמנים [רד"ק, אברבנאל]. בפועל, הם משתמשים בשמו של ה' דווקא כאשר הם מתכוונים להישבע לשקר [מצודת דוד].
תופעה זו באה לידי ביטוי חריף במיוחד בדיני ממונות ובסכסוכים בין אדם לחברו. אף ששבועה בשם ה' בבית המשפט עשויה ליצור אשליה של מערכת משפט תקינה ושל חברה מאמינה, במציאות היא משמשת כלי לעושק ולגזל. אדם המבטא בשפתיו שבועה בשם ה' כדי לאמת דבר שקר, מעיד על עצמו שהוא למעשה כופר ומכחיש את קיומו של ה' [מלבי"ם]. בסופו של דבר, ה' אינו מייחס חשיבות למילים הריקות שיוצאות מפיהם, שכן הוא בוחן את האמונה שבלב ויודע את האמת שמאחורי השקר [רד"ק, אברבנאל].
מבחינה לשונית, ביחס למילה לָכֵן בביטוי לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ, ישנה גישה המפרשת אותה במשמעות של "אכן", כלומר – באמת ובוודאות הם נשבעים לשקר [מנחת שי].