הנביא ירמיהו מתבונן בכישלון תוכחותיו אל העם ומנסה למצוא הצדקה או הסבר פסיכולוגי וחברתי לאטימות ליבם. הוא מניח כי סירובם לקבל מוסר אינו נובע מכפירה מכוונת וממרד מודע, אלא מחוסר דעת ומבורות [ביאור שטיינזלץ, חומת אנך].
כאשר הנביא אומר וַאֲנִי אָמַרְתִּי, הוא משתף במחשבתו הראשונית לאחר שהוכיח את העם ולא נענה [רד"ק, מצודת דוד]. הוא מתרץ את התנהגותם בכך שאַךְ־דַּלִּים הֵם. הפרשנים נחלקו במשמעותה של דלות זו: יש המפרשים כי מדובר בדלות רוחנית, כלומר אנשים הריקים מחכמה ומתבונה [רש"י, מצודת דוד]. לעומתם, יש המסבירים כי מדובר בדלות חברתית וכלכלית. אלו הם פשוטי העם, החקלאים ופועלי האדמה, אשר טרודים בהישרדותם ובעבודתם, ולכן אין להם פנאי או השכלה לעסוק בתורה, בחכמה ובדברי מוסר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מתוך מצב זה של דלות, העם נוֹאֲלוּ. הפרשנים מסכימים כי מילה זו נגזרת מהשורש אוויל, ומשמעותה שהם נשתטו, פעלו בסכלות ואיבדו את דעתם. בשל טיפשותם ובורותם, הם אינם מבינים כי הפורענות שבאה עליהם נועדה לעורר אותם ולפתוח את אוזנם לקבל מוסר [מצודת דוד].
בורות זו מתבטאת בכך שלֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ ה' מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם. הבחנה תיאולוגית מדויקת מוצגת בין שני חלקי הביטוי: דֶּרֶךְ ה' מייצגת את ההנהגה הכללית והאוניברסלית של הבורא בעולם, בעוד שמִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם מתייחס להשגחה הפרטית והמיוחדת על עם ישראל, התובעת מהם אחריות ודין מחמיר יותר [מלבי"ם].
מתוך הנחה שפשוטי העם חוטאים רק בשוגג ובחוסר דעת, מסיק הנביא שעליו לפנות אל המנהיגים ואל האנשים הגדולים, מתוך ציפייה שאצלם תימצא ההבנה, אך בהמשך יתברר לו כי גם הם פרקו לחלוטין את עול מלכות שמים [חומת אנך].