זעקתו הרטורית של הנביא מבטאת את חוסר האפשרות שחטאים כה חמורים יעברו ללא תגובה אלוהית, ומדגישה את הוודאות שבענישת החוטאים. הפרשנים מסכימים כי הפסוק בנוי כשאלה בתמיהה שכפולה בעניינה במילים שונות, כדי לחזק את המסר שלא ייתכן שהחוטאים יחמקו מעונש.
בתחילת הפסוק נשאלת השאלה הַעַל־אֵלֶּה לוֹא־אֶפְקֹד, כלומר, האם ייתכן שעל מעשים רעים וגדולים כאלו ה' לא ישגיח ולא ייפרע מן החוטאים? המילה אֶפְקֹד מבטאת עניין של השגחה ותשומת לב [מצודת ציון], שמתוכה נגזר עונשם של פועלי האוון. המסקנה הברורה העולה מן השאלה היא שאי אפשר שה' לא יעניש אותם על כך [רד"ק].
חלקו השני של הפסוק, וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר־כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי, חוזר על הרעיון. הביטוי אֲשֶׁר־כָּזֶה מכוון לעם שעושה מעשים כאלה ומתנהג בצורה כזו [מצודת דוד, רד"ק]. המילה תִתְנַקֵּם נגזרת מלשון נקמה, והשאלה היא האם לא ראוי לנקום בעם כזה [מצודת ציון, שטיינזלץ].
באשר לשימוש במילה נַפְשִׁי ביחס לה', מסביר הרד"ק כי הכוונה היא לה' עצמו, בדומה לביטוי שבו ה' "נשבע בנפשו" שמשמעותו "בי נשבעתי". פירוש נוסף, המובא בשם תרגום יונתן, מסביר את המילה נַפְשִׁי כ"רצוני", כלומר, ה' ייפרע מן העם החוטא בדיוק כפי רצונו. בנוסף, הרד"ק מעיר על התוספת של אות החיבור ו' במילה וְאִם, ומציין כי בפרשיות אחרות בעלות תוכן דומה מופיעה המילה "אם" ללא ו' החיבור.