התגובה האנושית לנבואה נעה לעיתים קרובות בין זלזול מוחלט לבין נהייה אחר הבטחות שווא. מילים שנאמרות בשם ה׳ עומדות למבחן, והמתח בין אמת לשקר, ובין דברי אלוהים לדיבורי סרק, מגיע לשיאו בעימות חריף על מהותה של הנבואה.
הפרשנים נחלקו בשאלת זהותם של הנביאים המוזכרים, ומתוך כך נגזרת משמעות התיאור וְהַנְּבִיאִים יִהְיוּ לְרוּחַ וכן וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם. גישה אחת גורסת כי הפסוק מתעד את לעגם של בני העם כלפי נביאי האמת. לפי תפיסה זו, העם מזלזל בנביאים וטוען שדבריהם חסרי ממשות ודומים לרוח, תוך הכחשה מוחלטת של ההתגלות האלוהית. הם טוענים כי הדיבור האלוהי אינו שורה על הנביאים כלל, ודבריהם בטלים לחלוטין [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה שניה מפרשת את הפסוק כביקורת נוקבת כלפי נביאי השקר. נביאים אלו מטעים את העם בהבטחות שווא של שלום כדי לשאת חן בעיניהם, אף על פי שאין בהם רוח הקודש או דיבור של קדושה. במקום נבואת אמת, הם נסמכים על חלומות וקסמים. משום כך, נבואותיהם יתהפכו להבל, והם עצמם יכלו ויתפזרו כמוץ לפני הרוח [רש"י, רד"ק].
מחלוקת דומה עולה סביב סיומו של הפסוק, כֹּה יֵעָשֶׂה לָהֶם, המהווה מעין קללה או שבועה. יש הסבורים כי זהו המשך דבריהם של בני העם, אשר מקללים את נביאי האמת ומאחלים להם שכל הרעות והפורענויות שהם מנבאים על הציבור יפגעו בנביאים עצמם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש שפירשו כי זוהי תגובתו של נביא האמת כלפי העם המזלזל, המכריז כי הפורענות שה׳ דיבר עליה אכן תבוא עליהם כעונש על דבריהם [רש"י]. דעה נוספת רואה במילים אלו שבועה המופנית כלפי נביאי השקר, ולפיה רעה גדולה תבוא עליהם כעונש על כך שהטעו את הציבור [רד"ק].