הבריאה כולה, ואפילו הים הגועש ביותר, מכירה בגבולותיה ומצמצמת את עצמה בפני כוחו של הבורא. לעומת זאת, בני האדם, אף על פי שהם רואים את גדולת ה' ותוקפו, מסרבים לעיתים קרובות להירתע או להגביל את עצמם [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. על רקע ניגוד זה, מתואר מצבו הפנימי והחיצוני של העם, אשר בניגוד לטבע הממושמע, בוחר במרד.
שורש הקלקול נמצא בלֵב. הלב אינו רק מקום הרגש, אלא כוח הממשלה המרכזי של הנפש, המנהיג ומכוון את כל כוחות האדם לטוב או לרע [מלבי"ם]. אצל העם, מרכז שליטה זה הפך להיות סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הפרשנים מבארים כי המילה סוֹרֵר מתארת מצב מעוות ועקום, ואילו המילה וּמוֹרֶה מצביעה על מרי ומרד פעיל, בדומה למושג המקראי המוכר של "בן סורר ומורה" [מצודת ציון]. זהו מצב של לב מעוות שמסרב בתוקף לשמוע בקול ה' [אברבנאל, מצודת דוד].
כתוצאה מהשחתה פנימית זו של הלב, מגיעה הפעולה החיצונית: סָרוּ וַיֵּלֵכוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות הדבר היא סילוק מן הדרך הטובה והישרה שהתווה ה', והליכה שרירותית לכל כיוון שבו הם חפצים, על פי נטיית לבם.
עם זאת, חלק מן המפרשים מוסיפים רובד נוסף של סיבה ותוצאה למילים אלו. מאחר שהעם סר מדרך העבודה והמצוות, הרי שנגזר עליו עונש של מידה כנגד מידה: הליכה לגלות. מאחר שהם עזבו את הדרך הישרה, התוצאה הבלתי נמנעת היא שהם יסורו מארצם וילכו מחוסרי כוח לפני אויביהם, כפועל יוצא של עזיבת ההשגחה האלוהית [רד"ק, אברבנאל].