פסוק זה מציג את אזהרת ה' לעם ישראל מפני אויב אדיר, עתיק ורחוק שעתיד להחריב את הארץ, כאשר חוסר היכולת לתקשר עמו מעצים את אימת החורבן.
בפנייתו אל בֵּית יִשְׂרָאֵל, מציין הנביא קריאה ישירה לעם [רד"ק]. הקישור לבית ישראל בא ללמד כי אותה אומה כשדית שהגלתה את עשרת השבטים בעבר, היא זו שתגלה כעת את בני יהודה [אברבנאל].
ה' מביא את האויב מִמֶּרְחָק, והכוונה היא לבבל הרחוקה מארץ ישראל [רד"ק]. הבאת אויב ממרחק נושאת משמעות אסטרטגית קשה: בניגוד לאויב שכן שרק מבקש לספח את הארץ לגבולו, אויב המגיע מרחוק בא במטרה להחריב את הכל ולהגלות את יושבי הארץ [מלבי"ם].
הנביא מתאר את האויב במספר תארים. ראשית, זהו גּוֹי אֵיתָן, כלומר אומה חזקה ותקיפה ביותר [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל]. עוצמתם כה רבה עד שעם ישראל לא יוכל כלל להילחם בהם או לעמוד נגדם [רד"ק, מלבי"ם].
שנית, זהו גּוֹי מֵעוֹלָם הוּא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באומה בעלת מסורת עתיקה, ששלטונה כביר ומתמיד מימים רבים. עובדה זו גורמת להם לגאווה וליהירות [אברבנאל], ומטילה אימה על שאר העמים, כך שישראל לא יוכלו להיעזר בשום אומה אחרת נגדם [רד"ק]. בנוסף, ותק השלטון שלהם מבהיר לישראל שלא מדובר במעצמה חולפת שתיפול במהרה, ולכן אין לצפות לגאולה קרובה מידם [מלבי"ם]. מנגד, פירוש ייחודי מציג קדמות זו באור רוחני שלילי, ומסביר כי זוהי אומה שהחלה למרוד בה' עוד מימי קדם, החל מדור הפלגה בארץ שנער [רש"י].
הקושי הגדול ביותר מול אויב זה מתבטא במילים לֹא־תֵדַע לְשֹׁנוֹ וְלֹא תִשְׁמַע מַה־יְדַבֵּר. המילה תִשְׁמַע בהקשר זה אינה קליטת קול אלא הבנה, בדומה ליוסף שהבין את שפת אחיו [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הכפילות בפסוק נועדה לחזק את העניין [רד"ק], אך יש המבחינים בין החלקים: לֹא־תֵדַע לְשֹׁנוֹ מצביע על שפה זרה לחלוטין, ואילו וְלֹא תִשְׁמַע מַה־יְדַבֵּר מתאר מבטא משונה ו"לעגי שפה", כך שגם אם אדם יכיר את השפה, הוא לא יצליח להבין את הדיבור [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי מחסום השפה יוצר מציאות אכזרית במיוחד. בניגוד לאויב מאותו אזור שניתן לתקשר עמו [ביאור שטיינזלץ], חוסר ההבנה מונע כל אפשרות למשא ומתן. בני ישראל לא יוכלו להשתמש בחכמתם כדי למצוא חן בעיני הכובש [מלבי"ם], ולא יוכלו לרצות אותו או לעורר את רחמיו בדברי תחנונים [רד"ק, אברבנאל].