ירמיהו, פרק ה׳, פסוק ד׳

הנביא מנסה להצדיק את אטימות הלב של העם לאחר שתוכחותיו לא נשמעו, ומשתף במחשבתו הראשונית לפיה וַאֲנִי אָמַרְתִּי שהם חוטאים מתוך בורות ולא מתוך מרד מכוון. הוא מסביר לעצמו שאַךְ־דַּלִּים הֵם, בין אם מדובר באנשים הריקים מחכמה ובין אם אלו פשוטי עם הטרודים בהישרדותם, ולכן הם נוֹאֲלוּ, כלומר נשתטו ופעלו בסכלות. בשל כך הם אינם מבינים שהפורענות נועדה לעורר אותם, כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ ה', שהיא הנהגתו הכללית של הבורא בעולם, ואת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם, המייצג את ההשגחה הפרטית והמחמירה יותר על עם ישראל. מתוך הנחה זו שפשוטי העם חוטאים רק בשוגג, מסיק הנביא שעליו לפנות אל המנהיגים, אף שבהמשך יתברר לו כי גם הם פרקו עול לחלוטין.