לאחר שהניסיונות לעורר את העם לשינוי בדרכי נועם והיגיון לא הועילו, ה' פונה לדרך של אזהרה תקיפה מפני העונש הקרב, בתקווה שהפחד יניע אותם לשוב בתשובה [מלבי"ם]. אולם, גם אזהרות אלו נתקלות באטימות וסירוב מוחלט מצד העם.
המילה וַהֲקִמֹתִי מתפרשת בלשון עבר, כלומר ה' כבר העמיד להם בעבר את אותם שומרים [רש"י, רד"ק]. צֹפִים הם שומרים הניצבים ומביטים ממקום גבוה או ממגדל בעת מלחמה [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. תפקידם הוא להשקיף, וכאשר הם מזהים צבא אויב מתקרב, הם תוקעים בשופר כדי להזהיר את העם להתחמש ולמהר אל החומות [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי פסוק זה הוא משל, שבו ה"צופים" הם נביאי האמת שה' שלח. תפקידם להתריע על הפורענות המתקרבת ולהזהיר את העם לתקן את דרכיו כדי להינצל.
קריאת הנביאים הַקְשִׁיבוּ לְקוֹל שׁוֹפָר היא דרישה להאזין היטב [מצודת ציון] לאותה התרעת מלחמה ודברי מוסר, שנועדו לעורר בהם פחד מפני העונש [רש"י, מלבי"ם, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי קריאה זו באה לעמת את העם עם המציאות: נביאי האמת קוראים להם להפסיק להאמין להבטחות השווא של נביאי השקר על שלום מדומה, ובמקום זאת להקשיב לקול השופר האמיתי של האויב שכבר מריע סביבם [רד"ק].
למרות הסכנה המוחשית, תגובת העם היא לֹא נַקְשִׁיב. הם מסרבים לשמוע לאזהרת הנביאים, אינם מעוניינים לחפש את הדרך הישרה ואינם מוכנים לקבל דברי מוסר [מצודת דוד, שטיינזלץ]. סירוב זה נובע משאננות עמוקה, שכן העם דוחה את האזהרות מתוך אמונה מוטעית שישיבתם בירושלים מבטיחה להם שלום וביטחון מוחלטים [רד"ק].