קריאה נבואית זו מבטאת דרישה לאבל לאומי עמוק ומיידי לנוכח אסון כבד שעתיד להתרחש ללא התראה מוקדמת. הנביא פונה אל בַּת־עַמִּ֤י, היא עדת העם [מצודת ציון], וקורא לה להתעטף ביגון.
הוא מורה לה חִגְרִי־שָׂק֙, כלומר לחגור על הגוף יריעת בד עבה, וְהִתְפַּלְּשִׁ֣י בָאֵ֔פֶר. רוב הפרשנים מסבירים פעולה זו כהתגלגלות בתוך האפר, אם כי יש המביאים מסורת תרגום לפיה הכוונה היא לכיסוי הראש באפר [רד"ק].
עוצמת הצער הנדרשת מתוארת כאֵ֤בֶל יָחִיד֙, אבלו הקשה של אדם שמת בנו יחידו. זהו ביטוי לאבלות מוחלטת שאין בה כל נחמה [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. על העם לשאת מִסְפַּ֖ד תַּמְרוּרִ֑ים, הספד רווי מרירות.
הדחיפות באבל זה נובעת מכך שכִּ֣י פִתְאֹ֔ם יָבֹ֥א הַשֹּׁדֵ֖ד, הוא העושק והאויב [מצודת ציון]. מאחר שהאויב יתקוף בפתאומיות ולא יהיה פנאי להיערך או להגיב באותו הרגע, הנביא דורש מהעם להתחיל לבכות ולהספיד כבר עתה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בסיום הפסוק מופיעה המילה עָלֵֽינוּ, ורש"י מוצא בה רובד עמוק של השתתפות בצער; המילה אינה מתייחסת רק לעם, אלא כביכול ה' עצמו אומר שהאסון והשוד יבואו "עלי ועליך", מתוך שותפות מוחלטת בכאב.