נביאי ישראל מרבים להשתמש בדימויים נשיים כדי להמחיש את הקשר בין ה' לעמו ואת מצבה של ירושלים. כאן מוצגת העיר בדמות אישה עדינה ומטופחת, דימוי שמדגיש את הפער הכואב בין עברה המפואר לבין החורבן המאיים עליה.
הכינוי בַּת־צִיּוֹן מכוון לעדת ישראל וליושבי ירושלים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה הַנָּוָה זוכה למספר פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות היא אישה יפה ונאה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מסבירה את המילה מלשון "נווה", כלומר אישה השוכנת בביתה בשלווה וברוגע [רד"ק]. לעומת זאת, יש המפרשים זאת מלשון נווה צאן ומרעה [מלבי"ם]. המילה וְהַמְּעֻנָּגָה מתארת חיים של עונג, עידון ופינוק [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
סביב המילה דָּמִיתִי קיימת מחלוקת פרשנית המציגה שתי זוויות שונות לחלוטין. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון דמיון והשוואה, כלומר ה' אומר כי הוא דימה והמשיל את ירושלים לאותה אישה יפה ומפונקת [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה שניה מפרשת את המילה מלשון חורבן, כריתה ושממה. לפי קו מחשבה זה, ה' מכריז כי הוא החריב את העיר היפה והמעונגת [רש"י, רד"ק].
שילוב מעניין של הפירושים השונים מציג תמונה היסטורית ופסיכולוגית של העיר בזמן המצור. מבחינה גיאוגרפית וחברתית, ירושלים הייתה מחולקת לשניים: האזורים הנמוכים של ההרים השפלים והעמק משולים לנָּוָה (נווה צאן), ואילו האזורים הגבוהים של הר המוריה ומצודת ציון, שם ישבו השרים והעשירים, משולים למְּעֻנָּגָה [מלבי"ם].
מבחינה מטפורית, הדימוי הכפול מסביר את אופן נפילת העיר. מצד אחד, ירושלים הפכה ל"נווה צאן" בכך שאויביה הקיפו אותה כמו רועים הנוטים את אוהליהם סביבה כדי לרעות ולהחריב את השטח. מצד שני, יושבי העיר התנהגו כאישה "מעונגה" ורכה; במקום לצאת ולהילחם באויב, הם הסתתרו בבתיהם. בדומה לאישה מפונקת הנמנעת מלצאת בחום היום וישנה שנת צהריים, או שוכבת על מיטתה בלילה, כך תושבי ירושלים הסתגרו מפחד. האויבים, שהבחינו ברפיון הזה, ניצלו בדיוק את שעות המנוחה הללו בצהריים ובלילה כדי לתכנן את ההתקפה ולעלות על העיר באין מפריע [מלבי"ם].