דימוי מעולם החקלאות ובציר הענבים ממחיש את גלי החורבן והגלות התכופים שעתידים לבוא על העם. המילה עוֹלֵל מתארת את פעולת הליקוט של אשכולות הענבים הבודדים שנותרו על הגפן לאחר הבציר המרכזי [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי כשם שהכורם חוזר אל הגפן כדי לחפש את השאריות, כך האויב ישוב פעם אחר פעם כדי לבוז ולגלות את שארית ישראל, מבלי להותיר איש. תהליך זה בא לידי ביטוי היסטורי בגלי ההגליה הרצופים של המלכים יהויקים, יכניה וצדקיהו [רש"י].
הקריאה הָשֵׁב יָדְךָ מופנית ברובה אל האויב. זוהי דרישה, או קריאת עידוד של האויבים זה לזה, לשוב ולשלוח יד פעם נוספת כדי ללכוד גם את אלו שהסתתרו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. עם זאת, קיימת גישה שונה לפיה מדובר בפנייתו של הנביא אל ה', בבקשה שישיב את מכת ידו וייפרע מן האויבים [רד"ק בשם תרגום יונתן].
המשך הדימוי, כְּבוֹצֵר, מתייחס לאדם המבצע את תלישת הענבים הראשונית והעיקרית [מצודת ציון, מלבי"ם]. לגבי המילה סַלְסִלּוֹת, קיימות שתי גישות מרכזיות: האחת מפרשת את המילה כסלים, ואולי סלים קטנים, שלתוכם אוספים את הענבים [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה רואה במילה זו ביטוי של מישמוש, חיפוש ובדיקה קפדנית אחר הענבים הנסתרים בין ענפי הגפן [רש"י, מצודת ציון].
נדבך פרשני נוסף מציג תמונה טראגית אף יותר: לפי גישה זו, הקריאה להשיב את היד אל הסלסלות אינה עוסקת בחיפוש נוסף על הגפן, אלא בפגיעה בענבים שכבר נבצרו ומונחים בסלים. כלומר, גם לאחר ששארית העם כבר נאספה ויצאה לגלות, האויב ישוב ויכה בהם שנית במקום גלותם, כפי שאכן קרה לגולים שברחו למצרים לאחר החורבן והאויב השיג אותם גם שם [מלבי"ם].