אזהרה חמורה מופנית אל העם לבל יעזבו את מקומם המוגן ויצאו אל השטחים הפתוחים, שכן סכנת מוות אורבת בחוץ. הפסוק מכיל שניות דקדוקית: המילים נכתבות בתורה בלשון נקבה יחידה (תצאי, תלכי) אך נקראות בפועל בלשון רבים (תֵּצְאוּ, תֵּלֵכוּ). פניה כפולה זו נועדה להזהיר בו זמנית הן את כנסת ישראל כולה כגוף אחד, והן כל אדם ואדם באופן פרטי [רד"ק, מנחת שי].
ההנחיה הברורה היא להימנע מיציאה אל הַשָּׂדֶה או הליכה בדֶּרֶךְ, משום שבחוץ ממתינה חֶרֶב לְאֹיֵב המוכנה להכות במי שיעז לצאת ממקומו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
המילה מָגוֹר החותמת את הפסוק מוסברת בשני אופנים עיקריים המשלימים את תמונת המצב המאיימת:
הפירוש המרכזי בקרב רוב הפרשנים הוא פחד ואימה. מדובר בפחד כה עמוק, שאינו מתבטא רק בתחושה רגשית אלא גורם לאדם להתכנס בתוך עצמו ולהסתתר מפני הסכנה [מלבי"ם].
פירוש נוסף, הנשען על תרגום יונתן, מסביר את המילה מלשון אסיפה וכינוס. לפי הבנה זו, האויבים מתאספים, מתקבצים ומקיפים את העם מכל הכיוונים במטרה להרגם, וזהו מקור המָגוֹר מִסָּבִיב [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. שני הפירושים מתלכדים למציאות שבה העם מוקף באויבים המתכנסים סביבו, מה שיוצר פחד משתק המונע כל אפשרות לצאת החוצה.