אויב אכזר ומיומן עושה את דרכו במטרה ממוקדת להחריב את ירושלים, כשהוא מצויד היטב ומטיל אימה.
תחילה מתואר הציוד הצבאי של האויב הבבלי, אשר קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ. משמעות המילה יַחֲזִיקוּ היא שייקחו ויאחזו בידם את הכלים [רש"י, מצודת דוד]. בעוד שחלק מהפרשנים מסבירים כי כל חייל יאחז בידו שני כלי נשק במקביל, קשת ורומח [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם], הרי שיש המפרשים את המילה כִידוֹן לא ככלי נשק, אלא כדגל ונס שהלוחמים נושאים עמם כדי לזהות איש את רעהו, מתוך תחושת כבוד וגאווה במלחמה [אברבנאל].
טבעו של צבא זה מתאפיין באכזריות במעשים ובדיבורים, והם וְלֹא יְרַחֵמוּ על הנופלים בידם [מצודת דוד, אברבנאל]. כדי להעצים את הפחד, קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה, כלומר שאונם ורעשם מחריש אוזניים ומזכיר את שאון גלי הים הסוערים [מצודת דוד, רד"ק]. בנוסף, כוחם הצבאי אינו נשען רק על חיילים רגלים ופשוטים, אלא וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ. חיל הפרשים הופך את המלחמה לקשה ומסוכנת יותר, ומאפשר לאויב לרדוף במהירות אחר הנסים מפניו [רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד].
ביחס למילים עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את הלוחמים עצמם: כל חייל בצבא זה מסודר, מוכן ומצויד מכף רגל ועד ראש כגיבור חיל ההולך לדו קרב. זאת בניגוד לצבאות גדולים רגילים, שבהם בדרך כלל לא כל ההמון חמוש במלואו [רד"ק, אברבנאל, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה גישה המפרשת כי התיאור מוסב דווקא על הסוסים, אשר מאומנים היטב ומבינים את תכסיסי המלחמה ממש כאילו היו בני אדם [מלבי"ם].
בסופו של דבר, כל הכוח העצום והמאיים הזה מכוון עָלַיִךְ בַּת צִיּוֹן. הגעת האויב אינה מקרית, אלא ירושלים היא היעד המרכזי והמכוון של מסע מלחמה זה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].