קריאה אחרונה ונואשת מופנית אל ירושלים לתקן את דרכיה בטרם יתרחש שבר מוחלט בינה לבין ה'. האזהרה מציבה ברירה ברורה: קבלת תוכחה או חורבן מוחלט שאין ממנו תקומה.
הפרשנים מסכימים כי הקריאה הִוָּסְרִי היא דרישה מן העיר לקבל מוסר ותוכחה. אם העיר לא תשעה לאזהרה זו, התוצאה תהיה פֶּן תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ. משמעות הביטוי היא אזהרה שמא רצונו ואהבתו של ה' יתרחקו ויסורו מן העיר [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], עד כדי הפיכת הדבקות והאהבה לשנאה [מלבי"ם].
מבחינה לשונית, הפועל תֵּקַע (מן השורש י.ק.ע או ק.ע.ע) מבטא עקירה, ניתוק והסרה של דבר ממקום החיבור הטבעי שלו, בדומה לנקע של כף ירך יעקב [רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון]. [רש"י] מוסיף הבחנה לשונית ומציין כי אף על פי ששורש זה משמש לעיתים במקרא דווקא לתיאור חיבור, כאן הוא משמש במשמעות ההפוכה של הסרת החיבור וניתוקו המוחלט.
אם אכן יתרחש הניתוק, העונש יהיה הפיכת ירושלים לשממה ולאֶרֶץ לוֹא נוֹשָׁבָה. אין מדובר רק בחורבן רגיל, אלא בשממון כה עמוק עד שהמקום ייראה כאילו מעולם לא היה מיושב [מצודת דוד, רד"ק]. [רד"ק] אף מדגיש, על בסיס התרגום, כי רמת החורבן תהיה שקולה לזו של סדום, שנותרה שוממה ולא יושבה מחדש.