קולות המלחמה והחורבן מהדהדים מבעד למילים, כשהאויבים מתאספים סביב ירושלים בנחישות, והזמן שאוזל הופך למוקד של ייאוש וחרדה. הקריאה קַדְּשׁוּ מבטאת הזמנה והכנה, כאשר האויבים מזרזים זה את זה להכין את המערכה נגד ציון, והמילה קוּמוּ משמשת כלשון זירוז ודחיפות [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם].
ההתקפה מתוכננת לזמן בַֽצׇּהֳרָ֑יִם, כלומר באמצע היום [מצודת ציון]. עיתוי זה נבחר משום שהוא הזמן המוכן והמתאים ביותר ללחימה [מצודת דוד], או לחלופין, משום ששעות הצהריים מסמלות זמן של פגעים קשים ותנאים מכבידים [רד"ק].
החלק השני של הפסוק, אוֹי לָנוּ כִּי־פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּט֖וּ צִלְלֵי־עָֽרֶב, מתאר את שקיעת השמש, כאשר היום סובב ופונה לעת ערב והצללים מתארכים ונוטים למרחוק [מצודת דוד, מצודת ציון]. סביב זעקת ה"אוי לנו" קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב הפרשנים, המציגות נקודות מבט שונות לחלוטין על המתרחש:
הגישה הראשונה מייחסת את הזעקה לאויבים עצמם. מתוך רצונם העז והעיקש להשחית את העיר, הם מתאוננים ומתלוננים על כך שהיום חלף והערב יורד, ועדיין לא הספיקו לכבוש את ירושלים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה שנייה רואה בזעקה זו את קולם של ישראל. האור פנה והסתלק, והותיר את העם בחשכה ובחוסר אונים מול האויב [רד"ק]. ברובד ההיסטורי של החורבן, דווקא בעת פנות היום לקראת ערב, הציתו האויבים את האש בבית המקדש [רש"י].
גישה שלישית וייחודית קושרת את הפסוק לטרגדיה האישית של ירמיהו הנביא. על פי המדרש, ה' שלח את ירמיהו מחוץ לירושלים לעיר ענתות, משום שכל עוד שהה בעיר, האויבים לא יכלו להיכנס אליה. נבוכדנצר מלך בבל, שהכיר את ירמיהו מנעוריו, העניק לנביא חלון הזדמנויות קצר להציל אנשים ורכוש מירושלים – מחצות היום ועד הערב. ירמיהו מיהר לשוב לעיר, אך הגיע מאוחר מדי, עם רדת הערב, כשבית המקדש כבר עלה באש והוא אינו יכול להציל איש. לפי פירוש זה, זעקת השבר על היום שפנה וצללי הערב שנטו היא קינתו הכואבת של הנביא עצמו על הזמן שאבד ועל ההזדמנות שהוחמצה [חומת אנך].