ירמיהו, פרק ו׳, פסוק ד׳

יצא לכם פעם לנסות להספיק משהו מאוד חשוב לפני שיחשיך, ולהרגיש איך הזמן פשוט בורח לכם מבין האצבעות? תארו לעצמכם צבא גדול של אויבים שעומד מחוץ לחומות ירושלים ומתכונן להתקפה. החיילים צועקים ומזרזים אחד את השני. כשהם אומרים קַדְּשׁוּ, הם בעצם קוראים לכולם להתכונן מיד לקרב, והמילה קוּמוּ מראה כמה הם ממהרים ודוחפים זה את זה לפעולה. התוכנית שלהם היא לתקוף בַֽצׇּהֳרָ֑יִם, ממש באמצע היום, כי זה הזמן הכי מתאים ונוח ללחימה. אבל הזמן עובר והשמש מתחילה לשקוע. האויבים רואים שהאור נעלם והצללים הופכים לארוכים יותר, והם צועקים באכזבה אוֹי לָנוּ כִּי־פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּט֖וּ צִלְלֵי־עָֽרֶב. מתוך רצון כל כך חזק ועיקש לכבוש את העיר, הם פשוט מתלוננים שהערב כבר יורד, והם עדיין לא הספיקו להשלים את המשימה שלהם.