הנביא מבטא תסכול עמוק על חוסר יכולתו למצוא קהל שיהיה מוכן להאזין למסריו. הוא פונה ושואל עַל־מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה, כלומר אל מי אוכל לדבר ולהזהיר כך שישמעו אליי. הפרשנים מבחינים בין שני חלקי הפנייה: בעוד שהמילה אֲדַבְּרָה מתייחסת לדיבור המכוון אל השכל ונועד להורות דעת, המילה וְאָעִידָה מבטאת התראה ואזהרה מפני עונשים [מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסכימים כי לשון העדאה משמעותה אזהרה, ויש המוסיפים כי השורש קשור למילה "עדים", שכן נהוג להזהיר אדם בפני עדים כדי שלא יוכל להכחיש זאת לאחר מכן [רד"ק, מצודת ציון].
הנביא מציג שתי סיבות לכך שהעם מסרב להקשיב, בין אם הוא פונה לשכלם ובין אם הוא מזהיר אותם בעונשים. הסיבה הראשונה היא עֲרֵלָה אָזְנָם, ביטוי שהפרשנים מסכימים כי משמעותו אוזן אטומה וסתומה. עם זאת, אין מדובר בחירשות פיזית, אלא העם עושה עצמו כאילו אוזניו אטומות ואין לו כל יכולת להקשיב [רד"ק, מצודת דוד].
הסיבה השנייה לאטימות הלב היא שהמסר הנבואי, דְבַר־ה', נתפס בעיניהם לְחֶרְפָּה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששמיעת דבר ה' נחשבת עבורם לבושה ולכלימה, וכשם שאדם אינו רוצה לשמוע דברים המבזים אותו, כך הם מסרבים לשמוע את הנבואה. מנגד, יש המפרשים כי הם עצמם לועגים ומחרפים את דבר ה' [רש"י]. הסבר נוסף ומעמיק יותר מציע כי מאחר שהעם מודע לחטאיו, כאשר הנביא מוכיח אותם הם תופסים זאת כעלבון אישי וכניסיון לבייש אותם, אף על פי שהוא רק מוסר את דברי ה', ולכן הם אינם חפצים לשמוע [מלבי"ם].
בשולי הדברים, קיימת הערת נוסח לגבי סוף הפסוק, לֹא יַחְפְּצוּ־בֽוֹ, כאשר בחלק מכתבי היד העתיקים מופיעה המילה בתוספת האות וי"ו – "ולא יחפצו בו" [מנחת שי].