תחושת השיתוק והקריסה הנפשית והפיזית לנוכח התקרבות האויב באה לידי ביטוי בהדרגתיות של אימה. הנביא מדבר בפסוק בלשון רבים, וכולל את עצמו יחד עם עם ישראל החרדים לשמע דברי הנבואה [רד"ק].
תחילה נאמר שָׁמַעְנוּ אֶת־שָׁמְעוֹ, כלומר שמיעת השמועה על בואו של האויב [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בעקבות שמועה זו רָפוּ יָדֵינוּ, ביטוי המבטא חולשה ורפיון [מצודת ציון] הנובעים מפחד עצום [ביאור שטיינזלץ]. לאחר מכן, צָרָה הֶחֱזִקַתְנוּ, מצוקה שאוחזת ולופתת את העם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ולבסוף חִיל כַּיּוֹלֵדָה, תגובה גופנית של חלחלה ורעד [מצודת ציון] המדמה את הכאב והפחד לאישה הכורעת ללדת [ביאור שטיינזלץ].
מעבר לפירוש המילולי, יש מי שרואה בפסוק תיאור כרונולוגי של שלבי החורבן [מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, הפסוק משרטט שלוש תקופות שונות במלחמה: השלב הראשון הוא הייאוש המידי עם שמיעת השמועה, שבו הידיים רפות והעם אינו עושה דבר מחמת הפחד. השלב השני, המצוקה האוחזת בעם, מתייחס לתקופת המצור עצמה. השלב השלישי והאחרון, הרעד של היולדת, מסמל את רגע בקיעת חומות העיר. ממש כשם שרחם היולדת נבקע כדי להוציא את הוולד, כך נבקעה העיר, אירוע שהוביל לבריחתם הבהולה של המלך ואנשי המלחמה בחסות הלילה.