השקעה חיצונית וטקסית, עשירה ומורכבת ככל שתהיה, מאבדת כל ערך כאשר היא מנותקת מהתנהגות מוסרית וקיום מצוות אמיתי. ה' דוחה את קורבנות העם ואת המאמץ העצום שהם משקיעים בהבאת סממנים נדירים, משום שמעשיהם אינם ראויים.
הפסוק מפרט את החומרים היקרים שהעם הביא: לבונה, שהיא מין בושם, המובאת משבא, שהיא שם של מדינה. כמו כן מובא וקנה, שהוא קינמון המשמש כאחד מסממני הקטורת [מצודת ציון]. חומרים אלו הובאו מארצות רחוקות משום שלא היו בנמצא בארץ ישראל [רד"ק].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהקטורת נועדה ללוות ולהכשיר את הקורבנות. אולם, מכיוון שהעם אינו נוהג כראוי והקורבן עצמו אינו רצוי, אין לה' כל נחת רוח בהם. לפיכך, הטרחה הגדולה בהבאת הבשמים מארץ רחוקה הופכת למיותרת וחסרת טעם [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, ישנה גישה המפרשת את הבאת הבשמים לא רק כטרחה מיותרת, אלא כביטוי לחטא של ממש. מכיוון שהעם מאס בדברי התורה, הם חיפשו להמציא לעצמם מצוות חדשות בדומה לחוקות הגויים. הבאת הלבונה והקנה מארצות רחוקות מסמלת ניסיון של אפיקורסים לפרוק עול ולהקריב לפני ה' בדרכים זרות הנהוגות באותן ארצות עבודה זרה, דברים שה' כלל לא ביקש מהם [מלבי"ם].
הפסוק מחלק את הדחייה האלוהית לשני סוגי קורבנות. לגבי עולות נאמר עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן. קורבן עולה נועד ביסודו לרצות את ה' ולכפר על מחשבות רעות או על עבירות מסוימות, אך כאן הקורבנות אינם מצליחים להשיג ריצוי זה. לעומת זאת, לגבי זבחים נאמר וְזִבְחֵיכֶם לֹא־עָרְבוּ לִי. מכיוון שזבחים אינם באים לשם כפרה וריצוי, הפסוק משתמש בשורש ע.ר.ב [מלבי"ם באור המילות]. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה עָרְבוּ היא נעימות ומתיקות, והכוונה היא שהקורבנות פשוט לא נעמו לה' [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון].