נביאי ישראל השתמשו לא פעם בעולם המלאכה כדי להמחיש מצבים רוחניים. כאן מוצג משל נוקב מעולם הצורפות, המתאר תהליך זיקוק ממושך ומאומץ שהסתיים בכישלון מוחלט, כדי לשקף את הניסיונות העקרים להחזיר את העם למוטב.
כדי לזקק כסף ולהסיר ממנו את הסיגים, נהג הצורף להניח את הכסף בכור ההיתוך, להוסיף לו עופרת שתסייע בתהליך ותמנע מהכסף עצמו להישרף, ולהזרים אוויר בעוצמה כדי ללבות את האש. אולם במקרה זה, התהליך קורס: נָחַר מַפֻּחַ, כלי המפוח שנועד להזרים את האוויר התייבש ונחרך מרוב חום האש. מֵאֵשׁ תַּם עֹפָרֶת, העופרת שהוספה לכור נשרפה וכילתה את עצמה לחלוטין (המילה נכתבת במסורה כמילה אחת, "מאשתם", אך נקראת כשתי מילים). כתוצאה מכך, לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף, פעולת ההתכה והזיקוק של הצורף נעשתה לחינם וללא כל תועלת, משום שוְרָעִים לֹא נִתָּקוּ – הסיגים הרעים לא הוסרו ולא נפרדו מן המתכת.
הפרשנים מסכימים כי משל זה מתאר את מאמצי ה' ונביאיו להוכיח את ישראל. המפוח מסמל את הנביא עצמו, כאשר פיו וגרונו הם כלי המפוח, ודיבורו הוא נפיחת האוויר. הנביאים הוכיחו את העם השכם והערב, עד שגרונם ניחר והתייבש מרוב מאמץ [רד"ק]. העופרת שאוזלת מסמלת את כליון כל אמצעי ההשתדלות, המשלים והמליצות שהופעלו כדי לעורר את העם לתשובה. למרות כל ההשקעה העצומה, הכסף נותר מעורב בפסולת; ישראל ממשיכים לדבוק בדרכם הרעה ובמרדם, ודברי התוכחה אינם מועילים כלל.