הקריאה הנבואית בפסוק משמשת כהצהרה פומבית שנועדה להציג את צדקת הדין האלוהי, תוך זימון עדים והצגת חטאי העם והעונש הצפוי להם.
תחילה פונה הנביא באמירה לָכֵן שִׁמְעוּ הַגּוֹיִם. קריאה זו מכוונת אל אומות העולם בכלל שישמעו את ההתראה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או באופן ממוקד אל אותם גויים שה' מינה במיוחד כדי לייסר ולהעניש את ישראל [מלבי"ם].
לאחר מכן נאמר וּדְעִי עֵדָה. הפרשנים מציגים מספר כיוונים להבנת המילה עֵדָה:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה כ"קהל" או "אספה". לפי כיוון זה, הפנייה היא לעדת ישראל עצמה, שעליה להכיר במצבה הפנימי [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או פנייה כללית לכל עדה וקהל באשר הם [מצודת דוד].
הגישה השנייה [מלבי"ם] מפרשת את המילה מלשון "עדות" והתראה. המשמעות היא דרישה להכיר באזהרות שניתנו לעם, כדי להוכיח שהעונש אינו בא לחינם אלא לאחר התראה מוקדמת. בנוסף, המלבי"ם מציע כי המילה עֵדָה מתפקדת כפועל בלשון נקבה, ומתייחסת לארץ (המוזכרת בפסוק העוקב) אשר משמשת כעדה המעידה על מעשי העם.
בסיום הפסוק נאמר אֶת אֲשֶׁר בָּם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לרעה ולעוונות הנמצאים בידי אנשי העם, מקטנם ועד גדולם. לעומת זאת, המלבי"ם ממשיך את קו הפירוש שלו ומסביר כי הכוונה היא לעדות שהעידו בהם. ידיעת העדות מוכיחה כי הפורענות היא פרי מחשבותיהם הרעות של העם וסירובם העיקש להקשיב לדברי התורה ולנביאים.