מצב של שפל מוסרי עמוק מתגלה כאשר העם מאבד לחלוטין את הרגישות לחטא ואת היכולת לחוש חרטה. כאשר עשו תועבה, שהיא דבר אסור וגנאי [מצודת ציון], הציפייה הטבעית הייתה כי הובישו, כלומר שהיו אמורים להתבייש במעשיהם [רש"י, שטיינזלץ]. יתרה מזו, צורת המילה מצביעה על כך שהיה ראוי שירגישו בושה גדולה ועצומה [מלבי"ם]. גישה שונה מציגה מילה זו כשאלת תמיהה: וכי באמת התביישו כאשר עשו מעשים מתועבים? [רד"ק]. במקום להכיר בחטאם, הם סירבו לפנות לחכמים כדי שילמדו אותם את הדרך הטובה, משום שדרכם הרעה נראתה ישרה בעיניהם [מצודת דוד].
אטימותם באה לידי ביטוי בשתי רמות של חוסר בושה: גם בוש לא יבושו וכן גם הכלים לא ידעו. הפרשנים מבחינים בין שני המושגים. "בושה" היא תחושה פנימית שהאדם מרגיש מעצמו, ואילו הכלים, מלשון כלימה [מצודת ציון, רש"י], היא בושה חיצונית הנגרמת על ידי אנשים אחרים. העם הגיע למדריגה כה ירודה שאין הם מסוגלים לחוש בושה כלל [שטיינזלץ]. לא רק שאין בהם אפילו בושה פנימית קטנה על מעשיהם הרעים [רש"י, מלבי"ם], אלא שאפילו כאשר אחרים מוכיחים ומכלימים אותם על רוע מעשיהם, הם אינם מרגישים זאת כלל ומתעלמים מהביקורת [רד"ק, מלבי"ם].
בעקבות אובדן הבושה והסירוב לתקן את הדרך, מגיע העונש: לכן יפלו בנפלים. נביאי השקר וכהני הבעל, שהובילו את ההשחתה, יפלו יחד עם שאר ההרוגים מישראל [רד"ק, שטיינזלץ]. נפילה זו תתרחש בעת פקדתים, שהיא עת של זכרון וחשבון [מצודת ציון], הזמן הראוי שבו ה' יזכור את חטאיהם ויעניש אותם. זמן זה מכוון ליום חורבן הבית והעיר ירושלים [רד"ק, שטיינזלץ].