קרה לכם פעם שעשיתם משהו לא טוב, ומיד הרגשתם צביטה קטנה בלב של חרטה? התחושה הזו חשובה מאוד, כי היא עוזרת לנו לתקן את המעשים שלנו. אבל בתקופת הנביא, העם הגיע למצב עצוב שבו הם איבדו לגמרי את הרגישות הזו. כאשר הם עשו תועבה, כלומר התנהגו בצורה רעה ואסורה, הציפייה הטבעית הייתה שהם ירגישו בושה גדולה, או כמו שהנביא אומר שהם הובישו. במקום להבין שטעו ולבקש עזרה מאנשים חכמים כדי ללמוד את הדרך הטובה, הם חשבו שההתנהגות שלהם היא בסדר גמור.
הנביא מסביר עד כמה הלב שלהם נאטם בעזרת שני שלבים של חוסר בושה. השלב הראשון הוא בוש לא יבושו, כלומר אין להם אפילו טיפה של בושה פנימית בתוך הלב על המעשים שלהם. השלב השני הוא הכלים לא ידעו, מלשון כלימה. כלימה היא הבושה שאנחנו מרגישים כשאנשים אחרים מעירים לנו. אבל לעם לא היה אכפת אפילו כשאנשים אחרים הוכיחו אותם על ההתנהגות שלהם, והם פשוט התעלמו מהביקורת.
בגלל שהם איבדו את הבושה וסירבו לתקן את הדרך שלהם, הגיע העונש. הנביא אומר לכן יפלו בנפלים, כלומר המנהיגים ונביאי השקר שהובילו את כולם להתנהג רע, יפלו ויקבלו את העונש יחד עם שאר העם. זה יקרה בעת פקדתים, שזהו הזמן המתאים שבו ה' יזכור ויעשה חשבון על המעשים שלהם, בזמן העצוב של חורבן ירושלים.