ה' ניצב כביכול כמפקד צבא האויב, ומעורר את רוחם של הצרים על ירושלים להחריבה כעונש ישיר על השחיתות המוסרית שפשתה בה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפקודה הפותחת את המצור היא כִּרְתוּ עֵצָה. הפרשנים מסכימים כי המילה עֵצָה אינה מלשון מתן עצה, שכן פועל של כריתה אינו מתאים למושג זה, אלא מדובר בשם קיבוצי המתאר כמות גדולה של עֵצִים, בדומה למילה "דגה" לתיאור דגים רבים [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. הציווי הוא לכרות את העצים שסביבות ירושלים כדי להשתמש בהם לצורכי המלחמה. ציווי זה מעורר קושי, שכן הוא סותר לכאורה את איסור התורה להשחית עצי מאכל בעת מצור. על כך מוסבר כי במקרה זה ה' הורה במפורש להפוך את הכלל ולהשחית את העצים, משום שהגזירה אינה רק על תושבי העיר אלא על העיר עצמה שנועדה להחרב כליל [מלבי"ם]. רובד נוסף של מידה כנגד מידה מצביע על כך שאנשי ירושלים גזלו עצים מאחרים כדי לבנות את ארמונותיהם, ולכן כעת צבא האויב מצטווה להרוס את אותם בניינים עשויים עץ גזול כדי לבנות מהם את מתקני המצור [חומת אנך].
לאחר כריתת העצים באה הפקודה וְשִׁפְכוּ עַל יְרוּשָׁלִַם סֹלְלָה. הסֹלְלָה היא תל גבוה של עפר, אבנים ועצים. הצרים שופכים את החומרים הללו אל תוך החפירות המקיפות את העיר, ומערימים אותם עד ליצירת סוללת עפר המגיעה לגובה החומות, ממנה יוכלו החיילים לעלות ולפרוץ אל תוך העיר [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
ההצדקה לחורבן המוחלט מופיעה בסיום: הִיא הָעִיר הָפְקַד כֻּלָּהּ עֹשֶׁק בְּקִרְבָּהּ. המילה הָפְקַד מבטאת השגחה, זכירת עוונות ועת פקודה. הקדוש ברוך הוא השגיח ובחן את העיר, וכעת פקעה סבלנותו והגיעה עת עונשה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. העיר עצמה מזכירה את החטאים שנעשו בה [מלבי"ם], שכן היא מלאה בגזל ועושק. השחיתות כה עמוקה עד שהיא אינה מוגבלת רק לדרכים שמחוץ לעיר, אלא נמצאת ממש בתוכה, בכל פינה ובכל רחוב [רד"ק].