תארו לעצמכם צבא ענק שמקיף עיר גדולה ומתכונן לכבוש אותה. ה' מתנהג כאן כמו המפקד של צבא האויב שמגיע לירושלים, ונותן לחיילים פקודה: כִּרְתוּ עֵצָה. המילה עֵצָה כאן היא לא עצה טובה שנותנים לחבר, אלא מילה שמתארת המון עצים ביחד, ממש כמו שהמילה דגה מתארת המון דגים. החיילים מצטווים לכרות את העצים שמסביב לירושלים כדי להשתמש בהם למלחמה. בדרך כלל התורה אוסרת להשחית עצי פרי בזמן מצור, אבל הפעם ה' קבע שהעיר כולה צריכה להיענש ולהיהרס בגלל החטאים של תושביה.
אחרי כריתת העצים מגיעה הפקודה הבאה: וְשִׁפְכוּ עַל יְרוּשָׁלִַם סֹלְלָה. מהי סֹלְלָה? זהו תל גבוה מאוד שעשוי מעפר, אבנים ועצים. החיילים שופכים את כל החומרים האלה מסביב לעיר ועורמים אותם עד שהם יוצרים מעין הר גבוה שמגיע ממש עד לגובה של חומות ירושלים. כך החיילים יוכלו לטפס בקלות, לעבור את החומה ולהיכנס לתוך העיר.
למה בעצם כל זה קורה לירושלים? התשובה נמצאת בסוף: הִיא הָעִיר הָפְקַד כֻּלָּהּ עֹשֶׁק בְּקִרְבָּהּ. המילה הָפְקַד אומרת שה' השגיח, ראה את המעשים הרעים שנעשו בעיר לאורך זמן, וכעת פקעה סבלנותו והגיע זמן העונש. ירושלים הייתה מלאה בעֹשֶׁק בְּקִרְבָּהּ, כלומר, היה בה המון גזל ואנשים שניצלו אחרים ולקחו דברים שלא שייכים להם. המעשים הרעים האלו לא קרו רק במקומות נסתרים מחוץ לעיר, אלא ממש בתוכה, בכל רחוב ובכל פינה.