הקריאה האלוהית מהדהדת ברחבי הבריאה, ומזמנת עדים לפורענות העתידה לבוא על העם בעקבות התרחקותו המוחלטת מדרך האמת. הפנייה שִׁמְעִי הָאָרֶץ מיועדת ליושבי תבל כולם, כדי שישמעו את ההתראה [מצודת דוד]. הארץ משמשת כאן כעדה בין ה' לבין העם, והיא מוזכרת לבדה, ללא השמיים, משום שהארץ עצמה עתידה להיחרב בעוונם של ישראל [רד"ק].
העונש הצפוי מוגדר כפְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם, כלומר התוצאה, הגמול ושכר הפעולה של דרך החשיבה ואופן ההתנהגות שלהם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים דנים בשאלה האם העונש ניתן על המחשבה בלבד. הגישה המרכזית היא שהעונש אינו על עצם המחשבה, אלא על המעשים הרעים שהם הפירות של אותן מחשבות. העם חושב שה' אינו רואה את מעשיו, וכתוצאה מכך הם הולכים אחר ליבם וממלאים את תאוותיהם [רד"ק]. עם זאת, ישנה דעה ולפיה מדובר במחשבות רעות שהאדם תכנן לבצע אך נמנע ממנו לעשותן בשל נסיבות חיצוניות, ועליהן הוא נענש. לעומת זאת, אם נמנע מלבצע את זממו מתוך יראת שמיים, המחשבה אינה מצטרפת למעשה ואינה נחשבת לחטא [רד"ק בשם אביו].
הסיבה לפורענות כפולה: כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ וְתוֹרָתִי וַיִּמְאֲסוּ בָהּ. המילה עַל מתפרשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של המילה "אֶל", כלומר לא הקשיבו אל דבריי [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים אותה במשמעות של "בעבור", כלומר העונש בא בעבור כך שלא הקשיבו [מלבי"ם].
הפרשנים מצביעים על חלוקה ברורה בפסוק בין דבריי לבין תורתי. דְּבָרַי הם דברי הנביאים שנשלחו להזהיר את העם, ואילו וְתוֹרָתִי היא תורת משה [מצודת דוד, רד"ק]. היחס לתורה היה חמור במיוחד: לא מדובר רק בחוסר הקשבה, אלא בכך שוַיִּמְאֲסוּ בָהּ, הם מאסו בתורה באופן אקטיבי ועזבו אותה [ביאור שטיינזלץ], עד שלא רצו כלל לקרוא או לשמוע אותה. השכחה הייתה כה עמוקה, עד שבימי המלך יאשיהו, כאשר מצא חלקיהו הכהן את ספר התורה, הדבר נחשב בעיניהם לחידוש גמור [רד"ק]. מבחינה לשונית, האות וי"ו במילה וַיִּמְאֲסוּ משמשת כסגנון מקראי מקובל, והמשמעות הפשוטה היא "ותורתי מאסו בה" [רש"י].