העיר ירושלים נמשלת למקור מים חיים, אך במקום להנביע מים זכים, היא מייצרת מתוכה רוע והשחתה ללא הרף.
המילים כְּהָקִיר וכן הֵקֵרָה מתארות נביעה, והן נגזרות מהמילה מקור [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. המילה בַּיִר משמעותה באר. הפרשנים מדגישים כי הכתוב בחר במכוון בבאר מים נובעים ולא בבור, שכן בניגוד לבור שרק אוגר מים שניצוקו לתוכו מבחוץ, לבאר יש מקור מים פנימי וחי משלה [מלבי"ם].
הנביא משתמש בדימוי זה כדי להמחיש שכשם שמי הבאר נובעים מאליהם ללא הפסקה, כך העיר מנביעה את רעתה, מוסיפה ומחדשת את חטאיה באופן תדיר שאינו פוסק [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. הרוע אינו גורם חיצוני שהוחדר לעיר, אלא תוצר פנימי שנולד מתוך מעשיהם של התושבים [מלבי"ם].
הכתוב מפרט כי חָמָס וָשֹׁד נשמעים בעיר, ביטויים המכוונים ללקיחת ממון שלא כדין, עושק וגזל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מעשים אלו מתרחשים עַל פָּנַי תָּמִיד, כלומר לפני ה' ובנוכחותו. יש בכך עזות מצח, שכן החוטאים פועלים מתוך תחושה מוטעית שה' אינו רואה ואינו משגיח עליהם, אף על פי ששכינתו שוכנת בתוכם [רד"ק, מלבי"ם].
לגבי סוף הפסוק, המילים חֳלִי וּמַכָּה, קיימות שתי גישות פרשניות. הגישה הראשונה רואה בכך תיאור של החטא עצמו, הממשיך את תיאור החמס והשוד, ולפיה העשירים והחזקים בעיר מחליאים ומכים את העניים [רד"ק]. הגישה השנייה בקרב רוב הפרשנים מסבירה כי מדובר בעונש. בשל זעקת העושק הנשמעת תדיר, ה' מביא על העיר מחלות ומכות כגמול על מעשיה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. על גבי גישה זו, יש המעמיקים ומסבירים כי העונש אינו מנותק מן המעשה, אלא החטא עצמו הוא שמוליד ומנביע את החולי והמכה, שכן החמס והשוד מביאים על העיר את חורבנה באופן טבעי [מלבי"ם].