ירמיהו, פרק ו׳, פסוק ד׳

האויבים הצרים על ירושלים מזרזים זה את זה להכין את המערכה וקוראים קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה, תוך קריאת דחיפות קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַֽצׇּהֳרָיִם, שהוא אמצע היום והזמן המתאים והמכביד ביותר ללחימה. כאשר השמש שוקעת והצללים מתארכים, נשמעת הזעקה אוֹי לָנוּ כִּי־פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי־עָרֶב. קריאה זו משלבת את תסכולם של האויבים על כך שטרם הספיקו לכבוש את העיר, יחד עם תחושת החשכה וחוסר האונים של עם ישראל מולם. לאותה שעת ערב מתלווה שבר נוסף, שכן בזמן זה הוצתה האש בבית המקדש, ובו גם קונן ירמיהו הנביא על שהגיע מאוחר מדי והחמיץ את חלון ההזדמנויות הקצר שניתן לו להציל את אנשי העיר.