ירמיהו, פרק ו׳, פסוק ב׳

תארו לעצמכם נסיכה עדינה שרגילה לחיות בארמון מפואר ונוח, ופתאום היא צריכה להתמודד עם סכנה גדולה בחוץ. הנביא משתמש בציור הדומה לזה כדי לתאר את הקשר של ה' לעם ישראל ואת המצב של ירושלים. הוא קורא לתושבי ירושלים ולעם ישראל בשם בַּת־צִיּוֹן. ה' אומר להם דָּמִיתִי, כלומר אני מדמה ומשווה את ירושלים לאישה הַנָּוָה, שהיא אישה יפה ונאה, וְהַמְּעֻנָּגָה, שחיה חיים של פינוק, תענוג ועידון. התיאור הזה עוזר לנו להבין איך נפלה העיר. כשהאויבים הגיעו, במקום לצאת החוצה ולהגן על ירושלים באומץ, התושבים התנהגו כמו אותה אישה רכה ומפונקת. הם פחדו, הסתתרו בתוך הבתים שלהם, ונחו גם בשעות החום של הצהריים וגם בלילה. בינתיים, האויבים הקיפו את ירושלים ממש כמו רועי צאן שמקימים אוהלים מסביב לשדה. כשהם ראו שתושבי העיר מסתגרים ונחים במקום לשמור על החומות, הם ניצלו בדיוק את שעות השקט והמנוחה האלה כדי לתכנן את ההתקפה שלהם ולהיכנס אל העיר בקלות.