ירמיהו, פרק ו׳, פסוק ב׳

עדת ישראל ויושבי ירושלים, המכונים בַּת־צִיּוֹן, נמשלים לאישה הַנָּוָה, כלומר יפה השוכנת בשלווה בביתה, וְהַמְּעֻנָּגָה, החיה חיי פינוק ועידון. המילה דָּמִיתִי טומנת בחובה שתי משמעויות: מצד אחד ה' מדמה ומשווה את העיר לאותה אישה, ומצד שני הוא מכריז על חורבנה ושממונה. הפער הכואב בין העבר המפואר לחורבן בא לידי ביטוי באופן שבו נפלה העיר בעת המצור. בעוד שהאויבים הקיפו את ירושלים כמו רועים סביב נווה צאן, תושביה התנהגו ברפיון והסתגרו בבתיהם מתוך פחד. במקום לצאת ולהילחם, הם נחו כאישה מפונקת, מה שאפשר לאויב לנצל את שעות המנוחה ולעלות על העיר באין מפריע.