תארו לעצמכם שאתם משחקים תופסת, ואתם ממש קרובים להשיג את מי שבורח מכם. מה הייתם עושים, עוצרים לנוח או ממשיכים לרוץ בכל הכוח? בזמן הקרב, ניתנת לעם ישראל פקודה חשובה לא לעצור. ההוראה היא וְאַתֶּם אַל תַּעֲמֹדוּ, כלומר, אל תתעכבו ליד המלכים שכבר תפסתם, אלא המשיכו מיד לרדוף אחרי שאר האויבים שבורחים.
בנוסף, נאמר להם וְזִנַּבְתֶּם. המילה הזו מזכירה את המילה זנב. ממש כמו שלחיה יש זנב בסוף הגוף, כך למחנה יש את החיילים שנמצאים ממש בסוף, מאחורי כולם. ההוראה היא להכות ולנצח את אותם חיילים שנשרכים מאחור, וכך להקטין לאט לאט את מספר הבורחים.
כדי להצליח במשימה, ניתנת פקודה נוספת: אַל תִּתְּנוּם לָבוֹא אֶל עָרֵיהֶם. המטרה היא לעצור את האויבים לפני שהם יספיקו לברוח לתוך הערים המוגנות שלהם, שיש להן חומות חזקות. למה זה כל כך דחוף? כי הרבה יותר קשה ומסובך להילחם בעיר מוקפת חומה מאשר לנצח את האויב כשהוא בורח בשדה הפתוח, במיוחד כשיודעים ש-ה' כבר הבטיח לעזור ולתת אותם בידם.