דלילה מבינה ששמשון חשף בפניה את סודו האמיתי. רוב הפרשנים מסכימים כי היא זיהתה זאת על פי הכלל ש"ניכרים דברי אמת" [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הפרשנים מציעים מספר הסברים לסיבה המדויקת שגרמה לה להאמין לו הפעם. יש הסבורים כי דלילה הבינה שהוא דובר אמת משום שהזכיר את שם ה' בדבריו ואמר "נזיר אלהים אני", והיא ידעה ששמשון לא יוציא שם שמים לבטלה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או משום שראתה אותו בפועל נוהג מנהגי נזירות [מצודת דוד]. גישה אחרת מתמקדת בשינוי הלשוני בדבריו: בניגוד לפעמים הקודמות שבהן אמר רק שיחלש מחוזק החבלים, הפעם הוא הסביר את הסיבה האמיתית לכוחו ואמר בפירוש "וסר ממני כחי" [רד"ק]. בנוסף, נראה שהפעם שמשון ענה על שתי שאלותיה במלואן, גם במה כוחו גדול וגם כיצד ניתן לאסור אותו, והודה שאפילו אם יגולח על ידי אחרים יאבד את כוחו, מה שהוכיח לה שאינו משקר [מלבי"ם].
בעקבות גילוי הסוד, דלילה קוראת לסרני הפלשתים ומבקשת עֲלוּ הַפַּעַם, כלומר, בואו כעת והביאו את שכרי [מצודת דוד]. הבקשה לעלות "הפעם" נובעת מכך שבפעמים הקודמות הפלשתים כבר הפסיקו לעלות אליה [מלבי"ם]. בפסוק קיימת הבחנה בין הכתיב לקרי במילים כִּי הִגִּיד לה או לִי: המילה נכתבת "לה" אך נקראת "לי" [מנחת שי]. ההסבר לכך הוא שהכתיב מייצג את דברי השליח שמסר לפלשתים ששמשון הגיד לה את סודו, ואילו הקרי מייצג את הציטוט הישיר של דלילה שציוותה על השליח לומר להם ששמשון הגיד לה את כל לבו [רד"ק].
לבסוף, הפלשתים נענים לקריאתה, וכתוב וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם. הם מביאים עמם את הכסף שהבטיחו לה מראש כשכר [מצודת דוד], מתוך ביטחון והנחה שהפעם היא אכן הצליחה לגלות את סודו האמיתי [ביאור שטיינזלץ].