השמועה על חדירתו של שמשון לשטח האויב מעוררת מצוד מחושב וזהיר. תושבי המקום, שמודעים היטב לכוחו העצום, נמנעים מעימות ישיר ומעדיפים לנקוט אסטרטגיה של הסתרה, כיתור ומארב.
תחילת הכתוב, לַעַזָּתִים לֵאמֹר, נראית כחסרה מילה, והפרשנים מסכימים כי הכוונה היא שהדבר הוגד ונודע לאנשי עזה. עם זאת, גישה ייחודית מציעה כי שמשון עצמו הוא שהפיץ את השמועה על בואו לעיר, מבלי להסגיר את זהותו [מלבי"ם].
מכיוון שהעזתים לא ידעו באיזה בית בדיוק הוא נמצא, וחששו להתעמת איתו ישירות, וַיָּסֹבּוּ, הם סבבו והסתובבו ברחבי העיר כדי לחפש אותו [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. במקביל, הם הניחו ששמשון לכוד תחת ידם, ולכן נעלו את שערי העיר והציבו שם מארב, מתוך הבנה שכאשר ירצה לצאת מן העיר הוא יאלץ לעבור דרך השער [רלב"ג, מצודת דוד, מלבי"ם].
לגבי המילה וַיִּתְחָרְשׁוּ, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה מפרשת זאת כלשון שתיקה, העזתים עשו את עצמם כחרשים והסתירו את עובדת ידעתם על הימצאותו בעיר, כדי ששמשון לא יישמר מפניהם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון]. הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון חתירת מחשבה, התלחשות ותכנון בסתר כיצד להמיתו [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מתוך כך תכננו העזתים להמתין עַד אוֹר הַבֹּקֶר, כאשר המילה אוֹר מתפרשת כפועל שמשמעותו "עד שיאיר הבוקר" [מלבי"ם]. תוכניתם הייתה להמתין לשעות הבוקר, אז יבוא שמשון לצאת דרך השער, ושם יוכלו לתפוס אותו ולהורגו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].