הנהגת הפלשתים מכנסת אירוע הודיה וחגיגה המוני בעקבות לכידתו של האיום הגדול ביותר עליהם. ההתכנסות משלבת פולחן דתי עם ניצחון לאומי, כאשר הם זוקפים את הצלחתם לזכות האליל שלהם.
הפרשנים מסכימים כי הפלשתים נאספו לִזְבֹּחַ משום שהאמינו שהאליל שלהם, דגון, הוא זה שמסר את שמשון לידיהם. המילה וּלְשִׂמְחָה מבטאת את מטרת ההתכנסות הנוספת, והיא מוסברת מבחינה דקדוקית כשם פועל (מקור), בדומה למשקל המילה לְיִרְאָה אֶת ה' [רד"ק, מלבי"ם]. מטרתם הייתה לשמוח יחד בקהל רב על הסרת האיום ולחגוג את המאורע [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בעת זביחתם ושמחתם הכריזו הפלשתים כי אלוהיהם נתן בידם את אוֹיְבֵינוּ. עם זאת, קיימת אבחנה בין מניעי השמחה של ההנהגה לאלו של העם. סרני הפלשתים חגגו את לכידת שמשון בעיקר מעצם היותו אויב לאומי. לעומתם, המוני העם חגגו מסיבות נוספות וכואבות יותר: שמשון החריב את ארצם, שרף את שדותיהם והפיל בהם חללים רבים – פגיעות שמהן סבלו האזרחים באופן ישיר, בניגוד לסרנים שלא חוו את הרעות הללו על בשרם [מלבי"ם].
תחושת ההודיה העמוקה לאליל על כך ששמשון נפל בידם, היא שהובילה בסופו של דבר להחלטה לקרוא לו כדי שישחק בפניהם. מהלך זה נועד לאפשר לכל הנוכחים לראות אותו במו עיניהם ולהיווכח בטובה הגדולה שהעניק להם אלוהיהם [רלב"ג].