מאבק המוחות בין שמשון לדלילה ממשיך להסלים, כאשר דלילה עוברת לניסיון השני לנטרל את כוחו, תוך שהיא שומרת על חזות של משחק אוהבים. היא לוקחת עֲבֹתִים חֲדָשִׁים, אוסרת אותו בהם בעוד האורב ממתין בחדר, וקוראת לעברו שהפלשתים באים עליו [ביאור שטיינזלץ]. את הניסיון הזה היא מבצעת בעצמה, מבלי לחשוף שמעשיה מכוונים ונעשים בשיתוף פעולה עם הפלשתים [אברבנאל].
גם הניסיון הזה נכשל, ושמשון קורע את העבותים. עם זאת, ישנה דקות מסוימת בתיאור הפעולה. תיאור קריעת העבותים כַּחוּט מלמד כי בניגוד לפעם הקודמת, כאן שמשון לא ניתק אותם בקלות מוחלטת וללא כל מאמץ, אלא נדרש ממנו מעט כוח – כפי שאדם נדרש להפעיל כוח קל כדי לנתק חוט רגיל [מלבי"ם].
אירוע זה מהווה שלב נוסף במערכת היחסים המורכבת וההרסנית שביניהם. בשתי הפעמים הראשונות – בניסיון היתרים הלחים ובניסיון העבותים הנוכחי – שמשון מהתל בדלילה לחלוטין ומוסר לה מידע כוזב. בתגובה, דלילה משתמשת במניפולציה רגשית; היא מציגה את עצמה כאישה פגועה, מתלוננת ששקריו מוכיחים שאינו אוהב אותה באמת ודורשת ממנו לגלות לה כיצד ניתן לאסור אותו. שמשון, שאינו מודע לכך שהיא מנסה להסגירו, סבור בתמימותו שהיא אך ורק מעמידה את אהבתו למבחן. חוסר ההבנה הזה של שמשון הוא שיוביל אותו בנסיונות הבאים לסגת מהשקרים המוחלטים, ולהתחיל לשלב בדבריו רמזים מסוכנים לאמת על מקור כוחו הטמון בשערו [אברבנאל].