ברגעיו האחרונים, כשהוא עיוור ומושפל, פונה שמשון בתחינה אל ה' בבקשה לשוב ולהיות כלי לביטוי כוחו, מתוך נכונות להקריב את חייו למען המטרה.
בבקשתו זָכְרֵנִי נָא, שמשון מבקש מה' לזכור את מסירותו כמנהיג. במשך עשרים השנים שבהן שפט את ישראל, הוא נהג בענווה ובעצמאות מוחלטת, ולא הטריח איש אפילו בבקשה קטנה כמו העברת מקל ממקום למקום [רש"י]. כאשר הוא אומר וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים, הוא פונה ישירות אל ה' [מצודת דוד] ומבקש שיעניק לו שוב את אותו כוח עליון. גבורתו של שמשון לא נבעה מכוח אנושי רגיל, אלא מכך ששימש כלי לכוח האלוהי, וכעת הוא מבקש כוח זה בפעם האחרונה [ביאור שטיינזלץ].
תכלית בקשתו היא וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים. הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת משפט זה. הגישה הראשונה מסבירה כי שמשון מבקש לבצע פעולת נקמה יחידה ואחרונה בפלשתים על כך שניקרו את שתי עיניו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], מטרה שלמענה הוא בוחר למות יחד עם אויביו [רלב"ג]. מנגד, הגישה המדרשית מתמקדת במילה אַחַת ומפרשת את הבקשה כנקמה על אחת משתי עיניו בלבד. לפי פירוש זה, שמשון עורך חשבון רוחני ומבקש מה' לקבל את השכר והנקמה על עין אחת בעולם הזה, ואילו את השכר על העין השנייה הוא מבקש להותיר שמור ומתוקן עבורו לעולם הבא [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
מן ההיבט הלשוני, הפרשנים מעירים על מספר דקויות בפסוק. במילה זָכְרֵנִי, האות זי"ן מנוקדת בקמץ חטוף [מנחת שי]. במילה מִשְּׁתֵי, האות שי"ן דגושה אך האות תי"ו רפויה. בעוד שרפיון האות תי"ו לאחר שווא נע תואם את כללי הדקדוק, הדבר חורג מן הרגיל במילה זו, שבדרך כלל מקבלת דגש. בשל כך, מסורות קריאה מסוימות במזרח הוסיפו אות ותנועה קלה בתחילת המילה כדי להפוך את השווא לנח [רד"ק, מנחת שי].